היום, חצי שנה לטבח ה- 7 באוקטובר, נערכה ביער רעים, המקום שבו התקיימה מסיבת ה"נובה" ובסמוך למקום בו התקיימה מסיבת "פסיידאק", בהן נרצחו 400 מבלים ומבלות, מסיבת עיתונאים מטעם נציגות משפחות הנרצחים והנרצחות באירוע. לטענת מארגני מסיבת העיתונאים, למרות שחלפה חצי שנה בדיוק מאז אירע הטבח הנורא, לא קיבלו בני המשפחה מענים וסעדים המאפשרים להם להמשיך בחייהם.
ארז צרפתי, ששכל את ביתו הבכורה, רון ז"ל, פתח את מסיבת העיתונאים באומרו: "טבח ה – 7.10 הוא אירוע הזוועות החמור והמזעזע ביותר מקום המדינה. מדובר במכלול של עובדות בלתי נתפס. מה שקרה באותה שבת, לא מספר את הסיפור המלא. גם לא מה שקרה בימים שבאו אחריה, ולא בשבועות ובחודשים העוקבים. מדובר בשרשרת עובדות ואירועים הקשורים זה בזה והובילו אחד לשני. המכלול של כל זה – הוא הטרגדיה. הטרגדיה המשיכה באותה שבת, כשבמשך שעות, הילדים, הילדות, הגברים והנשים שלנו נסו על נפשם, נורו כמו ברווזים במטווח, ונשחטו כצאן בטבח. אף אחד לא בא לעזרתם. כוחות הביטחון לא היו שם, כדי להילחם עליהם ובמשך כל השעות האלה, אנחנו, בני המשפחה, מדברים איתם בטלפון, מתכתבים איתם, מתחננים שישלחו מיקום, שימצאו מקום מחבוא. עד שהם לא עונים לנו יותר. עד שניתק קו החיים מהם אלינו."
לאחר הפתיח נשאה דברים סתו קיפר, אחותה של סביון חן קיפר ז"ל שנרצחה בפסאיידק, שאמרה "כל תא משפחתי נפגע ונדרש לבנות את עצמו מחדש. לכל אחד מבני המשפחה קשיים וטראומות משלו המאפיינים את גילו, מצבו המשפחתי ועוד. לאור זאת, הציפייה היא להרחיב את זכויות משפחות הנרצחים בכל הרבדים. החל מהרובד הטיפולי שבמסגרתו יינתן ליווי מעמיק, מקיף ורציף לכל משפחה, הן ברמת התא המשפחתי, והן ברמת הפרט במשפחה. בנוסף, לאור המצב הייחודי, הורים רבים זקוקים להגדלה משמעותית של התגמול החודשי לו הם זכאים על פי החוק." עוד התייחסה קיפר לקבוצת האחים שנשארה מחוץ למעגל התמיכה: "אלפי האחים והאחיות של הנרצחים, אלה שנאלצו לעזוב הכל, את הקריירה, את הלימודים, את ילדיהם הקטנים. אותם אחים ואחיות שנקטע מסלול החיים התקין שלהם, שבבוקר השבת הנוראית איבדו לא רק את חייהם, אלא גם את הוריהם, שנאלצו להמתין עם סבלם האישי ואף במקרים רבים לחזור לגור בבית הוריהם על מנת לנסות ולשקם אותם לשכנע אותם שעוד נשארו להם כמה סיבות לחיות. כיום, לפי החוק בישראל האחים והאחיות אינם זכאים לתגמול חודשי כלל. האם חוק זה באמת רלוונטי למקרה שלנו? גם כאן, אנו לא מתכוונים להמשיך ולהמתין למענים שאולי לא יגיעו".
בדבריה, התייחסה קיפר גם לאלו שהפכו ליתומים באותו יום. גם הם, לפי החוק הקיים היום, אינם זכאים לתמיכה כלכלית מהמדינה. על רקע הסחבת בנושא הטיפול בהם אמרה כי במידה והמדינה לא תקדם את הרחבת התגמולים למשפחות וכן תכניס להגדרת הזכאים אוכלוסיות נוספות, מתכוונים בנציגות המשפחות לפרסם תכנית סיוע מקיפה שעל הכנתה הם שוקדים. בימים אלו נערכת חקירת עומק של צרכי המשפחות הייחודיים וכן כלל המענים להם הם נדרשים. עם סיום הכנת התוכנית, היא תישלח למשרד האוצר ולגופים נוספים.
המשיך את הדברים והציג דרישה נוספת שמעון בוסקילה, אביו של ירדן ז"ל: "משפחות רבות אינן מסוגלות לחזור למסלול החיים. הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות עדיין חיים את ה-7.10. אנחנו לא מסוגלים להבין ולקבל את שאירע, מנסים לאחות את רסיסי החיים, ונוחלים כישלונות מדי יום, ומתפקדים באפס יכולות. לכן, על ההנהגה לקחת אחריות על מצבנו ולתת לנו פיצוי ראשוני שיספק מעטפת עזרה ראשונה עבורנו. לא שיש סכום שיחזיר לנו את יקירינו, את חיינו, אבל אין זה מתקבל על הדעת לחשוב או להאמין שנוכל להרים את הראש מעל המים לאחר החרבת חיינו וחיי משפחותינו, ללא עזרה ותמיכה כלכלית." על אכזבתם של קרובי משפחה רבים אמר בוסקילה: "בששת החודשים האחרונים, ציפינו שיוקם גוף, שתיווסד ועדה ייעודית, שבכירים ירימו את הכפפה ויבחנו את מצבנו האנוש, לצורך גיבוש מתווה מהיר למתן פיצוי כלכלי, שיהווה גלגל הצלה ראשוני לנו ולמשפחותינו. לא עוד. הפסקנו לצפות. אנחנו לא מחכים יותר - מזה מספר חודשים שאנחנו עובדים עם אנשי מקצוע בכירים מתחומי הכלכלה, המשפט ובריאות הנפש. אנו עובדים איתם על יצירת תוכניות כלכליות מבוססות ומגובות, אותן אנו נניח על שולחן משרד האוצר ומשרדים רלוונטיים נוספים."
ולבסוף, סגר את מסיבת העיתונאים יורם יהודאי, אביו של רון ז"ל בהצגת חשיבות ההנצחה ומתוך כך הגדלת המענק להנצחה אותו מקבלות המשפחות: "יש בהנצחה חובה לאומית להזכיר לכולם, כל העת, וגם בעוד עשרות שנים, את הטבח הנורא, בכדי למנוע מצב של הישנות השאננות. לא ניתן לתקצב הנצחה שכזו בגמלה הרגילה של ביטוח לאומי. כדי שנוכל להנציח את יקירינו בצורה הראויה להם, הראויה למדינת ישראל, אנחנו דורשים העלאה של תקציב ההנצחה למשפחות, כדי שנוכל לכבד את יקירינו כראוי. זהו אבל לאומי שכמותו לא ידעה המדינה ואני מאחלת לכולנו שלא נדע עוד כאלה."
במסגרת ההנצחה דורשות המשפחות להוציא קול קורא להקמת אתר לאומי שיוקדש למאורעות הרבים של אותו היום. אתר שאליו יוכל הציבור לבוא, להכיר מקרוב את הנרצחים, הנספים והגיבורים. לשמוע את הקולות, לראות את הסרטונים ולחוש את האימה, הצער והיגון שחשות המשפחות מאז.
המשפחות הודיעו כי אם משרדי הממשלה, מקבלי ההחלטות ושאר מוסדות המדינה, לא יחלו לפעול לקידום הדרישות שהוצגו היום, הן לא יהססו לפעול בדרכים נוספות העומדות לרשותן כחוק, על מנת לוודא התקדמות בנושא. כאמור, המשפחות הן אלו שכבר החלו להתקדם לקראת מספר מתווים, אלו יונחו על שולחנם של מקבלי ההחלטות.