חצי שנה אחרי פרוץ המלחמה, נראה לי שגם אחרוני האופטימיסטים, כמוני, הולכים ומאבדים את התקווה לסיום מוצלח של המלחמה הזו.
גם מי שאינו תומך בהפגנות הפרועות של הקפלניסטים שמחזירות אותנו לימי הפילוג המכוערים של תשפ"ג, לא יכול להתעלם מכך שחלק גדול מטענותיהם נכונות. הרצון לראות את נתניהו מסיים את תפקידו אינו רק של האופוזיציה או של המחנה הממלכתי שעדיין בקואליציה. בשבוע שעבר היתה לי שיחה עם אדם ששירת שנים רבות בתפקידים ציבוריים תחת ממשלות נתניהו, בחלקן מינוי אישי של ראש הממשלה. עמדתו היתה נחרצת: אחרי הבחירות הקרובות, נתניהו לא יהיה עוד ראש הממשלה!
מאזן של חצי השנה האחרונה אכן עגום: המלחמה בעזה נעצרה למעשה, ולמעט פעולות ממוקדות לפגיעות במחבלים, אין המשך תנועה להשמדת כוחו של החמאס. בגבול הצפון המצב עדיין מעורפל, אבל מה שאין עליו עוררין הוא שמאות אלפי תושבי הגליל כבר חצי שנה עקורים מבתיהם, והסוף לא נראה באופק. אם לפני חצי שנה עוד היתה אמונה בקרב רוב אזרחי המדינה, שמדינת ישראל עתידה ליצור מציאות חדשה במזרח התיכון, הרבה יותר נוחה עבורה, האמונה הזו נמוגה אט אט, עד שלא נשאר ממנה הרבה.
על דבר אחד דומה שאין ויכוח: בזבזנו זמן יקר במלחמה הזאת, הרבה זמן, שאותו לא ניתן להחזיר. בדרג המדיני, וגם בדרג הצבאי, היו חייבים להבין מתחילת המלחמה, שהאשראי הבינלאומי אינו בלתי מוגבל, ובשלב מסויים הוא עתיד להסתיים. אני לא רוצה להתרברב ב'כתבתי לכם', אבל במדור הזה שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, בי"ב בחשוון, כתבתי כי "התמונות בתקשורת העולמית של הבתים החרבים בעזה יחליפו את הבתים השרופים של כפר עזה, והגושפנקה הבינלאומית כולל של ביידן תסתיים...", ומה שהיה ברור להדיוט כמוני, שאינו קורא את המברקים הסודיים מהבית הלבן ואת הפרוטוקולים החסויים של שיחות המל"ל עם המועצה לביטחון לאומי בארה"ב, היה צריך להיות ברור גם למקבלי ההחלטות.
נתניהו הבטיח 'ניצחון מוחלט', אבל שכח שכשלא נלחמים, לא מנצחים – וצה"ל הפסיק להילחם. ואם לא נלחמים, גם הסיכוי לשיחרור החטופים מתפוגג – ולא בגלל נתניהו, אלא בגלל החמאס. כל אלו שצועקים 'עכשיו', מתעלמים מעובדה אחת: לחמאס אין שום אינטרס לשחרר את החטופים. נוח לו להמשיך ולהחזיק אותם כמה שיותר זמן. היעד העיקרי של החמאס, כפי שהם גם אומרים בפומבי, הוא הפסקת הלחימה, נסיגת צה"ל מכל הרצועה, החזרת עקורי הרצועה לבתיהם (למי שנשאר לו בית, כמובן) וכמובן שימור שלטונו. בשלוש מילים: תבוסה ישראלית מוחלטת. תמורת התבוסה הזו, החמאס יהיה מוכן לשלם במטבע של שיחרור החטופים. בלי הסכמת ישראלית לתנאי הזה, לא ישוחררו כל החטופים. מי שדורש 'לתת לצוות המו"מ חבל ארוך יותר' או 'מנדט גדול יותר' דורש, למעשה, לאפשר להם לקבל את דרישות החמאס לכניעת ישראל.
הדרך החליפית היתה ליצור מנופי לחץ כואבים על החמאס, עד שיצעק 'רוצה אני'. אבל מדינת ישראל, בדישדוש שלה ובעצירת המלחמה, ויתרה מראש על מנופי הלחץ הזה. אז איך בדיוק אתם רוצים להביא לשיחרור החטופים?
בלי לזכות את ראש הממשלה מאחריות למצב הזה, חשוב להגיד את האמת: יש בעיה אמיתית במטה הכללי הנוכחי של צה"ל. משה דיין ז"ל, כשכיהן כרמטכ"ל, הסביר אחרי מבצע סיני למה לא הדיח את אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני ז"ל, שיזם קרב בניגוד לפקודה, במשל הידוע "מוטב לרסן סוסים אבירים שצריך לבלום אותם, מאשר לדרבן שוורים עצלים המסרבים לזוז". דרגים מדיניים שעומדים בקשר עם המטכ"ל של הרצי הלוי, גילו שם יותר מדי שוורים עצלים המסרבים לזוז, מאשר סוסים אבירים שצריך לבלום אותם. שלא לדבר על קצין כמו מתאם הפעולות בשטחים, שמתפקד כגיס חמישי, כאילו הוא נציג הרשות הפלשתינית במטכ"ל.
ועם מטכ"ל כזה, שמתחרה בדינמיות שלו רק עם העירנות של ג'ו ביידן, אי אפשר לנצח. גורמים מדיניים שבאים במגע עם הרמטכ"ל ועם כמה מהאלופים המרכזיים – ראש אמ"ן, למשל – מתקשים להתעלם מהתחושה, שהמטכ"ל הזה, שעדיין חי באיזו קונספציה של שלום עם הפלשתינים ופועל מתוכה, בכלל לא רוצה לנצח.
באופן מפתיע, המצב הפוך מדרג האוגדונרים ומטה. מפקדי אוגדות, מפקדי חטיבות, וכל הכפופים להם, מתנהלים 'עם סכין בשיניים'. אלו לגמרי 'סוסים אבירים דוהרים'. יצא לי לשוחח בשבועות האחרונים עם לא מעט לוחמים וקצינים שלחמו ברצועת עזה, כפי שאני משער שיצא גם לרבים מהקוראים שלכל אחד היה בן משפחה או מכר או שכן שהיה בעזה. בדרגי הלוחמים, אלו שהיו שם וראו לחמאס את הלבן שבעיניים, אין שום פקפוק ביכולת שלנו לחסל באופן מוחלט את כוחו הצבאי של החמאס – רק תנו להם לבצע את העבודה. אפילו נחום ברנע כתב השבוע ב'ידיעות אחרונות': "ההנחה שמחדל 7 באוקטובר וההתנהלות המופקרת של הממשלה מאז יצמיחו למחאה כנפיים חדשות, רחבות יותר, טריות יותר, לא התאמתה בינתיים. חיילי המילואים שהשתחררו לא יצאו מעזה עם זעם משלהם, עם דרישות משלהם, עם שלטים משלהם. הם לא תפסו פיקוד". זה לא מפתיע: חיילי המילואים לא יצאו מעזה בזעם על הממשלה – כי הם עדיין מייחלים להשלמת המשימה, עד לניצחון. אם יש אצלם זעם, הוא על הגורמים בישראל שדורשים להיכנע לחמאס, ולעצור את המלחמה. אם יש בהם זעם, הוא על כך שמדינת ישראל נמצאת בעימות מול קואליציה שלא באמת רוצה לנצח את החמאס: נתניהו, המטכ"ל, גנץ ואייזנקוט, ביידן, אירופה.
מי שראה את הופעותיו של נתניהו בשבועות האחרונים, ראה שגם ראש הממשלה איבד את הדינמיות שלו. נתניהו של העשור הקודם, היה הרבה יותר יוזם, דוחף, אסרטיבי, מנווט את המדיניות כרצונו. אבל גם ביבי של היום הוא כבר לא אותו ביבי של הממשלות הקודמות.
האחריות של ראש הממשלה למצב, היא לא רק מיניסטריאלית, אלא מהותית. כראש ממשלה הוא היה חייב לוודא שלצה"ל יש מספיק חימוש בימ"חים, או מרכישות מבחוץ או מייצור מבית, לצורך מלחמות ארוכות אם ניקלע להן, ולא לעמוד כעת מול המימשל האמריקני כעני בפתח כדי לקבל חימושים הכרחיים. ככה לא מנצחים מלחמה.
(מתוך 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')