שעון החול של ההתפכחות

סמוך לסיום מבצע 'שומר החומות', מחבל בשם עמאד צופי הסתנן מעזה לישראל דרך פרצה שנפערה בגדר כתוצאה מפצצת מרגמה.

המחבל הצטייד בסכינים וניסה לרצוח בדקירות איש מכוחות הביטחון. הוא הורשע לאחר ניהול הליך הוכחות, וסירב להתחרט על מעשיו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר עליו השבוע 20 שנות מאסר. ייתכן שהעונש הולם את נסיבות המקרה (לדעתי לא, אך לא בכך יעסוק הטור הזה), אבל אני מעוניין להתמקד בנימוקים לקולא שהובאו בגזר הדין.

השופט איתי ברסלר־גונן, שאליו הצטרפו השופטות גילת שלו ודינה כהן, כתב בגזר הדין: "הנאשם, תושב רפיח כבן 27 ללא עבר פלילי... ניתן דעתנו במידה מסוימת בתוך המתחם שקבענו (מתחם הענישה, א"ג) לעברו הנקי של הנאשם, לגילו הצעיר יחסית, למצבו הסוציו־אקונומי הנטען..."

הנימוקים הללו מופרכים ממש. מדובר במחבל פלשתיני תושב רפיח. מה הקשר בכלל לעברו הפלילי הנקי בדין הישראלי? מתי מערכת אכיפת החוק הישראלית הייתה אמורה או יכולה בכלל להיתקל בו לפני שביצע את הפיגוע? איך העובדה הזאת משמשת לטובתו? האם חייל בצבא רוסיה, תושב מוסקבה, שנשבה באוקראינה לאחר שניסה לרצוח אזרח אוקראיני, אמור לקבל הנחה בעונש כי גיליון ההרשעות שלו במערכת המשפט באוקראינה נקי?

אבל זה לא הכול. השופטים נותנים נימוק נוסף לקולא: "מצבו הסוציו־אקונומי הנטען". איך הנימוק הזה יכול להיות רלוונטי כשאנו עוסקים במחבל שגדל בחמאס־לנד? ובכלל, עצם היכולת של בית משפט ישראלי לבדוק את מצבו הסוציו־אקונומי של תושב רפיח שנשלטת על ידי חמאס היא מופרכת, כל שכן בתקופת מלחמה. זאת ועוד, בפני השופטים לא הוצגו ראיות כלשהן למצבו הסוציו־אקונומי של המחבל. הסנגור טען, והשופטים פשוט החליטו להסתמך על טענותיו. זה אפילו נכתב ממש כך בגזר הדין: "מצבו הסוציו־אקונומי הנטען".

עורכת הדין ליאת לוי־סיגל מפרקליטות מחוז דרום ביקשה שייגזרו על המחבל 22 וחצי שנות מאסר. בית המשפט גזר עליו 20 שנות מאסר. שנתיים יותר או פחות הן באמת לא הסיפור, אלא הנימוקים התמוהים שמשתרבבים פעם אחר פעם להחלטות שיפוטיות שמלמדות שהקונספציה עדיין כאן.

חוטא נשכר

ההחלטה השיפוטית הזאת מתחברת להחלטות שיפוטיות נוספות. לאחרונה פרסמתי על השופטת מריה פיקוס־בוגדאנוב שהקלה בעונש של עצורה ביטחונית, ערבייה ישראלית, בנימוק בלתי נתפס.

מיד לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל התקשרו שתי צעירות ערביות ישראליות למוקד 100 של המשטרה, התחזו למחבל עזתי וטענו כי הוא בדרך לבצע פיגוע בחיפה. "אני מעזה, אני מפלשתין, אני החמאס, אני בחיפה (כדי) להרוג את כל היהודים עכשיו. אנחנו חמאס מעזה, רוצים להרוג את כל היהודים". השוטרת במוקד שאלה בתגובה: "איפה אתה? בחיפה?". על כך הן השיבו: "מוחמד, אני מעזה... רוצה להרוג את כל היהודים פה בבן יהודה 25... אני עכשיו הורג את כל היהודים".

כתוצאה משיחת האיומים הוקפצו כוחות משטרה רבים לכתובת שמסרו השתיים, והן הואשמו בעבירות איומים בצוותא והפרעה לשוטר במילוי תפקידו בצוותא. בהמשך שוחררה פאטמה בלעום, אחת הנאשמות, משיקולים מדיניים של ממשלת ישראל במסגרת העסקה עם חמאס, אך הנאשמת אמנה עותמאן הועמדה לדין ולא שוחררה בעסקה. בין נימוקיה של השופטת פיקוס־בוגדאנוב לקולא, אפשר למצוא את הנימוק הבא: "עוד יש לציין כי הנאשמת השנייה שוחררה במסגרת 'עסקת חטופים' והגם שלא מדובר באפליה פסולה, לא ניתן להתעלם מנתון זה".

כיצד העובדה שישראל נסחטה על ידי ארגון הטרור שמחזיק בגברים, נשים, זקנים ותינוקות בשבי, והסכימה לשחרר מחבלים ונאשמים בעבירות ביטחון, אמורה להצדיק שחרור של מחבלים או נאשמים בעבירות ביטחון שלא שוחררו בעסקה? מה הקשר בכלל לשוויון באכיפה? שחרורה של פאטמה בלעום הוא תוצאה של פורס מז'ור, כוח עליון, ואינו קשור בשום צורה לאכיפה הפלילית. בדיוק כפי שאין להקל בעונשו של עבריין אחד אם חברו לפשע הצליח לברוח לחוץ לארץ או מת ממחלה קשה.

על הנאשמת נגזרו בסופו של דבר ארבעה חודשי מאסר בפועל. אולי העונש קל מדי, אולי העונש הולם, זה לא רלוונטי. אני מבקש להסב את תשומת ליבנו לנימוקים מופרכים לקולא שנכתבים על ידי שופטי ישראל.

לאחרונה ניתן גזר דין נוסף בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לא על ידי ההרכב שהוזכר לעיל. השופט יובל ליבדרו החליט לדחות את הסדר הטיעון בין הפרקליטות ובין עזתי בשם מוחמד אבו־פריח, בן 17 וחצי, שהשתתף בהתפרעות על הגדר ב־2022 וחצה אותה ב־2023 יחד עם עזתים נוספים, ואז נתפס והועמד לדין. עוד לפני 7 באוקטובר הצדדים הגיעו להסדר טיעון שלפיו מחמד אבו־פריח יורשע וייגזרו עליו 18 חודשי מאסר.

אבו־פריח היה ברשימת המשוחררים במסגרת העסקה עם חמאס, אלא שהפעימות האחרונות לא יצאו אל הפועל והוא נותר במעצר ולבסוף כאמור הורשע ונגזר דינו. בתסקיר שירות המבחן נשאל מהם תחביביו. הוא השיב כי תחביבו הוא להיות שהיד, וסירב להביע חרטה כלשהי. השופט יובל ליברדו הוסיף לו עשרה חודשי מאסר, אך גם אצלו אפשר למצוא נימוקים משונים לקולא: "נתתי משקל... לכך שהנאשם נעדר עבר פלילי, לקושי של הנאשם ומשפחתו בריצוי מאסר, גם בשים לב לגילו הצעיר ולכך שהוא תושב זר".

ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה עם עזה, ושופט בבית המשפט הישראלי מציין שהנאשם נעדר עבר פלילי (הוא נתפס על שתי עבירות ביטחון שביצע כשהיה בן 16 ו־17). הנאשם אומר שהתחביב שלו הוא להיות שהיד, מתגאה במעשיו ואומר שיחזור עליהם שוב, והשופט מתחשב לקולא בקושי שלו ושל משפחתו בריצוי המאסר, ואף בכך שאינו תושב ישראל. סליחה? מישהו הכריח אותו לטפס מעל גדר המערכת או ליידות אבנים על כוחותינו? לפעמים נראה שהנימוקים לקולא פשוט כותבים את עצמם בלי שבית המשפט מסתכל על תמונת המאקרו. לא צריך להיות דוקטור למשפטים כדי להבין שהנימוקים הללו מופרכים ותמוהים בעליל. הם פשוט לא רלוונטיים, ואסור שיהיו רלוונטיים.

התפכחות שיפוטית

החשש הוא שככל שנתרחק מ־7 באוקטובר גזרי הדין החמורים ייעלמו, נישאר רק עם הנימוקים המופרכים לקולא, ויתברר שלאורך זמן לא למדנו דבר. בשבועות שלאחר טבח 7 באוקטובר היה ברור לכולם שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. מדינת ישראל, על כל זרועותיה, הבינה שהיא שבתה את עצמה בקונספציה מופרעת שעלתה לנו במחיר דמים כבד מנשוא ובאסון הגדול בתולדות המדינה.

מי שינסה להפיל את האחריות לאסון על בית המשפט כדי לנקות את הדרג המדיני מאשמה, עושה שקר בנפשו. אפשר למתוח ביקורת נוקבת על בג"ץ בגלל שלל פסיקות והכרעות בענייני ביטחון, כולל בעניין התפרעויות על הגדר. לא בג"ץ אשם בטבח, והאפולוגטיקה הזאת לא רק עושה עוול לאמת אלא היא חלק מקונספציה אחרת ששוררת בישראל יותר מדי שנים, והיא שהדרג המדיני אף פעם לא אשם.

מה יניע אותך לפעול ולתקן אם אתה תמיד יכול להאשים את בית המשפט, את המשטרה, את הפרקליטות, את שקמה ברסלר התורנית או את הייעוץ המשפטי לממשלה? ממשלת ישראל והעומד בראשה נושאים באחריות העיקרית לטבח. מי שבורח מאחריות מזמין את האסון ואת המחדל הבא. יש קו מחבר בין האסון במירון, שלא נלקחה עליו אחריות גם לאחר הכרעת ועדת החקירה הממלכתית, ובין אסון 7 באוקטובר, שגם עליו לא לקח ראש הממשלה אחריות. אבל כל זה לא סותר את הצורך של מערכת אכיפת החוק להפיק לקחים ולהבין שגם לה יש חלק בקונספציה.

הרכב של בית המשפט המחוזי בחיפה כתב לאחרונה כי "האירועים הקשים שהתרחשו ביום ה־7 לאוקטובר חייבים לשמש תמרור אזהרה ברור וחד לכל העוסקים במלאכת ההגנה על ביטחון המדינה ואזרחיה. הדברים נכונים גם להתייחסות המשפטית והשיפוטית... בדיעבד, יקשה להימלט מן התחושה שהמדיניות האכיפתית והשיפוטית אשר נהגה עובר ל־7 באוקטובר, חטאה למטרות ההלימה, האכיפה וההרתעה". בראש ההרכב, אגב, עומד השופט אבי לוי, לשעבר היועץ המשפטי של השב"כ, שבימים אלו נקלע לסערה אם ימונה לנשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

באחד מהטיעונים לעונש בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין נאשם שהסית לטרור, טען עורך הדין שגיב עוזרי מפרקליטות מחוז ירושלים כך: "ביום 7.10.23 נפל דבר. מה שהיה - לא יהיה. הדברים נכונים לתחומים שונים בחיינו. לתפיסות שונות בחברה, בכלכלה, בביטחון, וכן, גם במשפט. זהו צו השעה. מה שהיה קודם, כמעט ואינו רלוונטי".

המשך דבריו חשוב אף יותר: "ככל שרלוונטי, יהא זה רק כדי להבין איך לא הבנו, איך לא קלטנו שהדברים חמורים ממה שדמיינו". לדבריו, "כולנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות ביחס למשמעות, לעוצמתם ולמיקומם של שיקולי הענישה השונים על רקע אירועי ה־7 באוקטובר. עמדת המאשימה היא כי יש מקום להחמרה של ממש בקביעת מתחמי הענישה, וכן יש לתת משקל משמעותי יותר לנסיבות המחמירות בתוך מתחם העונש ההולם, ובהם שיקולי הרתעה".

המשך הטיעונים לעונש נשמע כמו ספר מוסר ליטאי: "אחרי שנשאל את עצמנו את השאלות הללו, יש מקום להתייחסות אחרת לחוק המאבק בטרור ולעבירות המנויות בו. טרור הוא טרור, זה נכון. אך כיום, אחרי ה־7 באוקטובר, אנחנו חייבים להבין את חוק המאבק בטרור בצורה אחרת. על היותו מגן מפני איום קיומי, מפני מעשים אכזריים, מפלצתיים ממש. מה משמעותה, אם בכלל, של מדיניות ענישה הנהוגה במציאות אחרת, כמעט ביקום מקביל שידענו לפני השבת הארורה".

הפרקליטות אומרת ביושר: שגינו. בעבר על עבירות הסתה לטרור הסתפקנו בעונש מאסר על תנאי. פעמים רבות כלל לא פתחנו בחקירה, ואם פתחנו - לא העמדנו בסופו של דבר לדין. ואם העמדנו לדין, הסתפקנו בעונש צופה פני עתיד. אבל מה שהיה לא יכול להיות עוד.

במקורותינו מוזכרת הקביעה "רשעים מלאים חרטות". היום המימרה הייתה כנראה מנוסחת כך: הרשעים מלאים חארטות. אבל הכוונה היא שגם לרשעים, כמו לצדיקים, יש מצפון, גם הם מתחרטים על מעשיהם הרעים וחוזרים בתשובה. רק שאצלם החזרה בתשובה היא כדי להשתיק את המצפון ולהשקיט אותו. הם כל הזמן חוטאים וכל הזמן מתחרטים על כך. אין לחרטה שלהם שום משמעות מעשית.

בחודשים האחרונים דיברתי לא מעט עם סנגורים ותובעים. התביעה הייתה מעוניינת להקדים כמה שיותר את הדיון בעונשם של נאשמים בעבירות הסתה לטרור ובעבירות ביטחון. ואילו הסנגורים הבינו שהאסטרטגיה הנכונה מבחינתם היא להרחיק את גזירת העונש כמה שיותר. מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן. הם מקווים שככל שיחלוף הזמן, מדיניות הענישה תחזור לזו של ה־6 באוקטובר. ניסיון העבר מ'שומר החומות' הראה שזה עובד לא רע. ככל שחולף הזמן, הרגש מתעמעם והדם מתקרר. המשימה של כולנו היא לזכור ולהזכיר שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. לא לתת לזמן להחזיר אותנו לקונספציות המופרכות של קניית שקט, של רקטות שמופעלות על ידי סופות ברקים, וגם לא להקל בעונשו של מחבל שאינו תושב ישראל או ששותפו לפשע השתחרר במסגרת עסקת חטופים.

בשבועות אלו הוועדה לבחירת שופטים בוחרת וממנה שורה ארוכה של שופטים. עקב אי הסכמה, נותרו תקנים רבים לא מאוישים. יש לקוות שהשופטים שמתמנים ועוד יתמנו יהיו בראש ובראשונה, לפני הכול ואחרי הכול, עם היגיון בריא.

לתגובות: gravishai@gmail.com