1. עשרות אלפי בחורי ישיבה ואברכים – יש אומדים מספרם בכ-145,000 איש - סגרו השבוע את כרכי הגמרא ואיפסנו אותם בארונות אוצר הספרים, למשך חודש ימים.
הם הותירו מאחוריהם את 'היכלי הישיבות הקדושות' (זה התואר הרשמי השמור בתקשורת החרדית לישיבות החרדיות בלבד, על מנת להבדילן מישיבות ההסדר שאינן זוכות כלל למינוח ישיבה אלא רק 'מוסדות הסדר', ללמדך שאינן באמת ישיבות...), שוממות ונטולות קול תורה.
הגמרות לא נסגרו כדי להירתם למאמץ הביטחוני קיומי של מדינת ישראל, בימי מצוקה אלה. בניגוד לתלמידי ישיבות ההסדר (להזכירכם, 'מוסדות ההסדר'), שמשרתים חודשים ארוכים בקווי האש הראשונים, מקדישים תלמידי ואברכי 'הישיבות הקדושות' (עוד ביטוי שנועד לרומם ולנשא) את שפע הימים שהתפנו להם, למטרות נופש וקייט. הם לא תורמים מזמנם הפנוי למשימות ביטחון שאינן מצריכות הכשרה מיוחדת: למשל סידור הימ"חים (יחידות מחסני חירום) שהתבלגנו עקב המלחמה וזקוקים נואשות לאירגון מחדש. ולא, למשל, להתנדב להכשרה יסודית לפסח, כדת וכדין, של מטבחי צה"ל, כדי להבטיח מזון כשר ללוחמים.
2. ויש עוד שורה ארוכה של משימות חירום, שהבחורים יכולים ליישם דווקא עכשיו, בזמנם הפנוי בשפע. למשל, להקדיש מזמנם לקיום מצוות ביקור חולים, שהיא מן הדברים שאין להם שיעור. או להשתתף בנשיאה אחרת בעול מצוקות הציבור: תמיכה במשפחות שכולות או במשפחות שאחד מיקיריהן נפצע קשה עד כדי אובדן איברים חיוניים. או לסייע לפצועי צה"ל קטועי איברים שמנסים לחזור למסלול במכוני הפיזיותרפיה. או אפילו 'רק' לארגן קבוצות לימוד תורה לחיילים המאושפזים במרכזי הרפואה והשיקום. משהו קטן. אפילו רק סמלי.
בקיצור, יש המון משימות חירום בימים קשים אלה. עם ישראל זקוק לבחורים הבריאים הללו.
3. אבל זה כנראה לא מזיז להם את קצה הציפורן. מה זה עניינם? עניינם האמיתי היא החופשה שהחלה בראש חודש ניסן, השבוע. ויש המון מה לעשות בחופשת בין הזמנים: לטייל באוויר הצח, להסתובב ברחובות כדי להניע את האיברים שכמעט התאבנו, ללמוד ממראה עיניים מה חדש בעולמנו היפה, לראות את הפריחות בוואדיות הגליל והנגב, להשתעשע בחופי הכינרת ובשפת הים. חלקם אפילו נוסעים לטיולים בארצות נֵכר שמעבר לים.
וכשגונבה לאזניהם השמועה כי שלטונות הצבא (ששיחרורו אותם משירות בתואנת 'תורתם אומנותם'), עומדים לעכב בעדם, מחמת מצב החירום הכללי, הם איימו בעתירה לבג"ץ, בגין שלילת חופש התנועה שלהם. עד כדי כך. לא לחינם הורונו חז"ל, שאחד מסימני דור עקבתא דמשיחא (ימי עקבות המשיח), הוא 'חֻצְפָּא יִסְגֵּא' (ובעברית בת זמננו: החוצפה תינשא עד בלי גבול).
4. אחד הנימוקים המרכזיים שמעלים העסקנים החרדים לגבי שיחרור בני הישיבות משירות להגנת ישראל מיד הצר הצורר, היא שעצם הלימוד הוא שמציל את עם ישראל: תורה מגנא ומצלא. "תנו לנו לעזור לכם", זעק אחד הרבנים באחרונה. ורב אחר טען: "אם כבר מדברים על הגנת עם ישראל, תדעו לכם שאנחנו הם אלה המגינים עליכם".
אבל הטיעון תורה מגנא ומצלא קורס מעצמו בימי חופשת בין הזמנים, שהפכה לביטול תורה בסמכות וברשות. שהרי כידוע אין אף בחור ישיבה או אברך שאינו פונה לרופא במצב של תקלה בריאותית. אם תורה מגנא ומצלא, מדוע להזדקק לרופא? ואיך בכלל ניתן להפקיר את ביטחון עם ישראל בחודשי בין הזמנים? לא עדיף שהבחורים, תחת מטריית תורה מגנא ומצלא, יתגייסו לצרכי אימונים בסיסיים למשל באותם שני חודשי בטלה מתורה? שהרי כשם שהולכים לרופא גם כשתורה מגנא ומצלא, חובה לרכוש ידע הישרדותי מינימלי לשעת חירום.
באחרונה דנו ראשי הישיבות החרדיות בסוגיית בין הזמנים, אך בניגוד למקרי עבר של ביטול החופשה, לפחות בחלק מהישיבות, מחמת צוק העיתים, הרי הפעם החליטו לקיימה במלואה. "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי". אולי משום שביטול חופשת בין הזמנים לטובת המאמץ המלחמתי-קיומי, עלול לבטא איזושהי הזדהות – לא עלינו! - עם המדינה הציונית.
ההחלטה שכן נתקבלה בכינוס ראשי הישיבות, היתה לקרוא לנופשי בין הזמנים: "וח"ו מלהסתובב בטל בחוצות קריה המסוכנים הן בגשמיות והן ברוחניות, ולהימנע מטיולים באופן בלתי ראוי לבני תורה ויראי ה'". שום מילה על הצורך לתרום איכשהו לטובת הכלל. אפילו, נניח, לסייע מעט לחקלאים הסובלים ממצוקת כוח אדם. צרכי הכלל? לא בבית ספרנו.
5. כל רעיון בין הזמנים הוא מוצר אנאכרוניסטי שעבר זמנו. חופשת בין הזמנים אפילו איננה עניין של השקופע. היא הונהגה מחמת צורך טכני שהתעורר עם הקמת הישיבות הגדולות במאה ה-19 במזרח אירופה. הישיבות הללו משכו אליהן שוחרי תורה מכל קצווי הגולה. והואיל ובעת ההיא היו כל הדרכים משובשות, והנסיעה מהישיבה הביתה, בעגלה רתומה לסוסים, נמשכה לעיתים אפילו שבוע ימים, נדרש חודש תמים להגעה אל חוג המשפחה – שבוע הלוך, שבוע חזור ושבועיים שבאמצע, כולל החג, בחיק המשפחה.
אבל כיום, כשהדרכים כולן מהירות וניתן להגיע תוך רגע כמימרא מכל מקום לכל מקום בארץ ובעולם, וכשקיימים אמצעי קומוניקציה מהירים כמו הפאקס והווטסאפ, מי בכלל צריך את ביטול התורה המשווע הזה, שלכאורה, על פי טענת העסקנים עצמם, מפקיר את העולם כולו?
6. היו גדולי תורה שהבינו שנשתנו הזמנים מאז ימי הישיבות של המאה ה-19, וקראו לבטל לחלוטין את חופשת בין הזמנים. אחד מהם היה הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהכיר בקיומם של מטוסים, טלפונים, פאקסים, ווטסאפים ושאר אמצעי קומוניקציה, וטען שמדובר באנאכרוניזם שדינו להתבטל מן העולם, או לכל הפחות להצטמק לשבועיים בלבד.
וכך אמר בשנת 2006, ימי מלחמת לבנון השניה: "אני פונה מקרב לב לכל ראשי הישיבות שיבטלו בין הזמנים בשנה זו. אחינו נמצאים במלחמה, וכשלומדים תורה, הקב"ה נותן לאחינו כוח ובריאות להתגבר על אוייבינו", ומכאן המשיך לגבי הצורך לבטל בכלל את מוסד החופשה הזו. אבל מי שמע לו? רק ישיבת 'פורת יוסף' הספרדית, שהואילה בטובה לצמצם את החופשה בשבוע אחד, וישיבת מיר האשכנזית שצימצמה את אורך החופשה בשלושה ימים, ותחל בה בששי הקרוב.
מסתבר שאפילו חופשת בין הזמנים, שמקורה באילוץ טכני קומוניקטיבי, היתה בימינו לקודש קדשים, שמתיר ביטול תורה של ממש, מבלי לנצל רגע כלשהו של הזמן שהתפנה לתועלת הכלל.
(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')