קמפיינים וסיסמאות יודעים לקחת מושגים רגשיים, להדביק קשר ולשעבד אותם ללב המותג.
זה קורה הן בקמפיין מסחרי המסוגל להפוך מאכל לא בריא בעליל למושא תשוקה עזה והן בקמפיין חברתי - שם זה שקרי, מסוכן ורעיל לא פחות (למרות שזה 'מרגיש נכון').
'שוויון בנטל', למשל; זאת סיסמה רגשית שיוצרת הזדהות רחבה כי היא משחקת על משהו שכולנו מחפשים, לכאורה: צדק.
אך למען ההגינות, חשוב לזכור עניין פשוט ונשכח: ההסכם על אי גיוס בני ישיבות היה מאבני היסוד של הקמת המדינה וחוק זה חוק.
במסגרת ההסכם ההוא היה אפשר להגדיר 'בכיף' עילויים, כמות וכו' - ובכל זאת ההסכם נוסח כפי שהוא עומד עד היום (פחות או יותר).
בן גוריון לא היה איש טיפש, אך מה לעשות, התיאוריה של 'לחלן את המדינה' ומי דיבר על קיום בני הישיבות - נכשלה במבחן המציאות,
למרות הנסיונות המפעימים והמגוונים ליצור מעין 'עם חדש' שלמרבה האבסורד נתלה בתנ"ך ומתרחק ממנו, בו זמנית.
מזה שנים שהקונספציה של בן גוריון לגבי הישראליות קרסה בענק. הישיבות פורחות למרות השפע הנוצץ שבחוץ והאתגרים.
באופן כללי, יהודים אוהבים תורה יותר ויותר והחילוניות הישראלית, איך נאמר, לא מצאה תחליף מפתה מספיק שיהפוך אותה למושכת.
זה פלא, אך סיפור הניצחון היה צפוי עבור מי שקצת מבין בעם הפלא ומה החזיק אותו במשך אלפי שנים.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהחילוניות הישראלית בנתה את עצמה מראש על התעלמות מהמציאות של זכות שורשיה.
היא בחרה להתעלם מניסי מלחמה, מעצם קיומה הפלאי של המדינה למרות כל הבעיות. לא נעים...
במקום להודות, להלל ולשבח את עצם קיומה לבורא עולם - היא דבקה ב'כוחי ועוצם ידי' ושאר ירקות שבאו בהמשך כמו; תיאוריית 'באנו ליהנות פה ואין מטרת על רוחנית לחיים', 'ההתנתקות תביא את השלום והשלווה' או אוסלו.
כל תקופה והסיפור אפוף הדמיון המתנגש עם המציאות חזיתית מתישהו וכבר מתחילתו מבוסס על התעלמות עצובה משורש קיומו הנצחי של העם המופלא בעולם המחובר לתורה ולמצוות בהסכם אלוקי, שלא צריך להיות היסטוריון גדול כדי לראות אותו מתממש (אבל צריך להיות עקשן ואמיץ כדי להודות בו אם לא גדלת עליו או לא למדת את עומקו ונכנעת באהבה לעצם קיומך כיהודי על כל הנגזר מכך; חובות לצד זכויות אדירות).
כך או כך, ההסכם של בן גוריון שלא לגייס את מי שלומד תורה - קיים בעינו, גם אם ההסכם פתאום 'לא זורם' לזורי החול בעיני הציבור.
בלי קשר לצבעים פוליטיים, מגזר ואמוציות רגשיות - חוק זה חוק גם אם לא מבינים אותו 'רגשית'.
נניח בצד את רעשי הרקע מסביב ונגלה שעל ההסכם הזה נוסדה המדינה. הסכם זה הסכם, גם אם הוא עתיק.
זאת יושרה בסיסית-אנושית וחבל להתעלם ממנה, כי זה הופך אותנו לבני אדם בסגנון קצת פחות נכון, בלשון המעטה.
כדי לבטל הסכם או לשנות אותו - צריך בפשטות את הסכמת שני הצדדים. זאת הגינות ויושרה בסיסית ביותר.
איני חרדי אך לא מעט בני ישיבות שאני מכיר אישית השייכים לזרם ה'חרדי' - החליטו בשלב מסוים להתגייס. למה? ככה. כי לא התאים להם לשבת וללמוד בישיבה מסיבותיהם האישיות. הדיון על ציונות השתנה וכבר לא ממש מעניין רבים מהחרדים הפרטיים שחיים את חייהם ומתמודדים עם אתגרי השעה בעידן הנוכחי.
מאידך, הדיון על גיוס חרדים מעניין בעיקר בעלי אינטרסים ומחלוקות הרוכבים עליו כל פעם מחדש.
אך ראינו מה קרה לסיעת שינוי שהתאדתה מן העולם כי לא היה לה חזון מספיק משכנע. לא הערכנו מספיק את נפילת שינוי וקבלנו את התחליפים שאפילו לבוחריהם ברור שאין להם חזון מעשי לקידום המדינה ונדמה אף למחנה שלהם שהדיבורים נגד חרדים נועדו לגייס עוד קולות לבחירות הבאות וחוזר חלילה.
אפשר להבין את הריטואל. נו, למה שיהיה חזון? הדיבור המערבי-עולמי גורס כי נועדנו לתפקד, מקסימום ליהנות - ותו לא, לא?
זה לא חדש. הדיבור המערבי-ישראלי המנותק משורשיו גרס כבר בזמן בן גוריון שהסכמים עתיקים מכבדים רק אם הם יושבים לנו טוב על הרגש ו"זורמים לנו רגשית" עם מה שמלהיב עכשיו ותו לא. זה אולי מרגיש משוחרר ו"עדכני", אך התעלמות מהסכם אלוקי או אנושי - אינה משתלמת בטווח הארוך. את זה חשוב לזכור, גם אם נדמה אחרת. תראו לאיזה נתיבים הוביל בן גוריון את המחנה העתידי שלו, בלי משים.
הכותב הוא יוצר הספר "מיומנו של חרדי בעל כורחו", מתוך הטרילוגיה 'רגשות כנים על ימים עלומים' והסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" ו"רווק עם אלוקים"