ואתה תבקשנו מיד הרוצחים ומידי השותקים גם יחד. (אלתרמן 'מכל העמים' 1942).
אל מול גל הטירוף הסטודנטים האנטישמיים באוניברסיטאות בארצות הברית. אל מול התרוקנות האוניברסיטאות מסטודנטים יהודיים. אל מול סלקציה של מרצים ישראלים שדרכם לקתדרה שלהם עצמם, אסורה.
אל מול קריאות גלויות לשריפת תל אביב ו'חזון' של ארץ ישראל נקייה מיהודים. אל מול תעמולה נאצית של רצח סטודנטים יהודים רק בגלל שהם יהודיים. אל מול צלבי הקרס געגועים להיטלר וקריאות הלל לאנסים ולרוצחי ילדים.
אל מול כל אלה, הרוב האמריקאי הדומם, 'העם של ארצות הברית', היה אמור להלחם. לא חברות האבטחה, לא הנהלות האוניברסיטאות לא המשטרה. העם.
הרוב הדומם מדי של ארצות הברית היה צריך להשמיע את קולו. לא אנשי האבטחה של מכללת קופר בניו יורק היו צריכים להציל את היהודים המפוחדים שהתבצרו בספרייה. היו צריכים לעשות זאת המוני העם האמריקאי שוחר החופש. לא הנהלת אוניברסיטת ניו יורק הייתה צריכה לבנות חומה כדי להגן על היהודים.
אזרחי ארצות הברית היו צריכים לחסום בגופם את הזוועה של הכמעט רצח המתרחש ברחובותיהם שלהם.
אבל הרוב האמריקאי הדומם, הרואה את חוקת ארצות הברית ( "לבסס את הצדק, להבטיח שלום מבפנים, לערוב להגנת הציבור, ולהגן על ברכות החירות") נרמסת עד דק, במסווה ציני ואכזרי של התיקון הראשון לחוקה ("חופש הדיבור, חופש ההתארגנות").
הרוב השבע, העסוק עד דק בחלום האמריקאי הבורגני, שותק.
שותק ואינו מבין שהקריאות מוות לישראל המתחלפות בקלות למוות לאמריקה, מאיימות על ביטחונו על חזונו על החופש שלו הרבה יותר מאשר הן מאיימות על מדינת ישראל.
אם לא יתעשתו אזרחי ארצות הברית עתידים הסטודנטים המתאסלמים מרצון, לכרות את הענף עליו הם יושבים. ולא ירחק היום שבו יעקרו את פסל החירות ממקומו וישליכו אותו לקול תרועות ההמון למימיו המאדימים מדם של נהר ההדסון.
כותבי ההסטוריה האמריקאית עוד יסמנו את תחילת המפלה של חזון החופש והחירות של ארצות הברית של אמריקה בחוסר התגובה המביש של המוני העם האמריקאי לקריאות לרצח היהודים.
טחו עיניו מלראות. הוא שותק. שתיקת כבשים. שתיקת נטרפים.
ואנחנו כאן אצלינו, לעולם לא נשווה את זורקי הפיתות, מבעירי הרחובות ומסתערי בית ראש הממשלה עם האנטישמיים מוחאי הכפיים לרוצחים.
אצלינו, עם כל הביקורת, המפגינים מונעים מחמלה ורצון אמיתי וכן להציל את חטופינו ולעשות טוב לעם הזה.
אבל סכנת האנרכיה שווה בשני המקרים.
וחובת הרוב הדומם להשמיע את קולו שווה בשני המקרים.
היה ראוי שאזרחי ארצות הברית יצאו לרחובות עם ווסטים צהובים להזהיר את המפגינים שאסור ועד כאן.
וראוי שאזרחי ישראל יצאו לרחובות על מנת להגן על ארץ היהודים היחידה בעולם, מפני הדרדרות לאנרכיה.
אנחנו עושים את זה.
אנחנו משמיעים את הקול המזהיר העוצר המגן על עם מפני טירוף קיצוניים, גם אם כוונתם טובה ונאצלת.
עימדו איתנו בצמתים בכל יום חמישי ובכל מוצאי שבת - אל תגידו זה ביזארי, אל תגידו זה קטן.
דעו שבהשמעת קול הרוב במדינת ישראל אתם מונעים שבר גדול שכמעט ריסק אותנו לגזרים לפני ה-7 באוקטובר.