"כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן" – את המשפט הזה של רש"י בפתח פרשת שופטים ציטטתי בתחושת זכות ומחויבות גדולה רגע אחרי שהממשלה הצביעה בעד חברותי בועדה למינוי דיינים.
לעת עתה, התפקיד החשוב הזה מצליח להושיב אותי על אדמתי, בתוך ביתי, ליתר דיוק: ליד שלחן העבודה שלי, גם בעיצומו של חול המועד, לעבור על עוד ועוד מסמכים, פירסומים תורניים, מכתבי המלצות, רישומים שרשמתי לעצמי במהלך 70 המפגשים שקיימתי עם מועמדי הציונות הדתית לתפקיד החשוב הזה, ואינספור הודעות טלפוניות מכל מי שהנושא בוער בו, ויש הרבה כאלה, ב"ה.
השלב הראשון של הבחירה יתבצע כבר ביום המימונה – איסרו חג, והמועד הזה נקבע יום וחצי לפני ליל הסדר. כך שמדובר ב"דבר האבד" ללא שום ספק, ועדיף לא להתלונן על כך ש"הלך החג" אלא לשמוח בזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שותפה, ולו במקצת, להליך המינוי רב-החשיבות הזה, להבין לעומק את כובד האחריות, ולהתפלל מעומק הלב שהקב"ה יצליח דרכי, כמו שאנחנו אומרים בתפילה, ישלח לי את אורו ואמיתו, ויתקנני בעצה טובה...
מיד לאחר שמוניתי לתפקיד, הודעתי שאפגוש כל מועמד מהציונות הדתית שיבקש זאת. הוצפתי בפניות, וב"ה זכיתי כבר לקיים את הרוב העצום של הפגישות, אשר כמעט כל אחת מהן מילאה אותי בהתפעלות, ובהודיה גדולה על ההיקף העצום של תלמידי חכמים אמיתיים ורציניים, מלאים וגדושים בתורה, שבנו את עולמם התורני בבתי המדרש שלנו, ושניכר מכל משפט שלהם עד כמה הם מקושרים בתורה, עד כמה היא מרכז חייהם, חיה בהם ומחיה אותם.
בימים בהם רעשה הזירה הציבורית סביב השאלה "תורה או צבא", זכיתי אני לארח בלשכתי, בזה אחר זה, עשרות תלמידי חכמים שנטלו חלק פעיל מאד במלחמה, חלקם אף הגיעו לפגישה במדים, הישר משירות המילואים, וההמלצות הכתובות שלהם, אלה שנכתבו ע"י דיינים בבתי הדין, מעידות ללא בדל של ספק על גדלותם בתורה. היש הוכחה טובה מזו לכך שאין סתירה בין השניים?
המפגשים עם המועמדים לדיינות מילאו אותי שמחה והתפעלות גם בגלל עוצמת ה"הנני" שבקעה מהם. אותה תחושת שליחות שהביאה אותם להציג מועמדות לתפקיד, על מנת להופיע את התורה בעולם המעשה, לתת לה חיים בתוך מערכת בתי הדין הממלכתית, ולא פחות מכך גם לצלול לעומקה ולהלך בין מרחביה כדי לאתר פתרונות הלכתיים למצבים מורכבים, ולאפשר לתורה לתת מענה של צדק וגם של חסד. כך נראית וכך נשמעת אהבת-תורה אמתית – אמרתי לעצמי כמעט בתום כל מפגש שכזה. האם תהיו מוכנים לעבור דירה על מנת לשרת בבית דין במקום מרוחק? – שאלתי, והתשובה, כמעט תמיד, היתה: כן, כי מדובר בשליחות. כך נשמע "הנני" של תורה. אשרינו, שאלה המועמדים שלנו.
ולא פחות מכך שמעתי בשיחות הללו גם אהבת אדם: מחויבות גדולה מאד ליחס אנושי וקשוב כלפי המידיינים, הבנה עמוקה למצבם המיוחד, לכך שהם מגיעים בשערי בית הדין בשעותיהם הקשות ביותר, ועד כמה חשוב להעניק להם קודם כל כבוד, אוזן קשבת, שירות יעיל שמונע סחבת, מוודא שכל פרט נלקח בחשבון, וכולל גם עמידה בזמנים, לנסות להביא אותם להסכמות שיחסכו מהם סבל מיותר, ולבסוף גם לכתוב פסק דין שיאפשר להם להמשיך בחייהם באופן המיטבי, וגם כזה שינוסח באופן מובן ונהיר עבורם, כדי שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה. התודעה הזו חשובה כל כך, וטוב היה לשמוע מהרוב הגדול של המועמדים עד כמה היא נוכחת אצלם בבהירות רבה.
תוך כדי המפגשים ולימוד החומר התוודעתי יותר ויותר להיקף המתרחב-והולך של עבודת בתי הדין לממונות הפועלים מחוץ למסגרת הממלכתית של בתי הדין הרבניים, ועושים מלאכת קודש של ממש בהופעת התורה בחיי המעשה של כולנו. היקף הציבור הפונה לבתי הדין הללו הולך וגדל, וכולל לא רק שומרי תורה ומצוות, ופסקי הדין הניתנים בהם מייצרים מידי יום תורה חיה, פועלת ומשפיעה, קידוש השם ממש! כמה כואב שכבר כמעט ח"י שנים בתי הדין הרבניים שוממים מדיונים בענייני ממונות, בשל האיסור הבג"צי, וכמה ברור שתיקון המצב המביש הזה זה חייב להיות על סדר יומנו, ובהקדם.
קיבלתי בשבועות האחרונים אינספור טלפונים והודעות מאנשים שנושא מינוי הדיינים חשוב להם, ומכאלה שבטוחים שהאדם שאותו הם מכירים – הוא המתאים ביותר לתפקיד. הקשבתי לכולם, קראתי בעיון את כולם, לקחתי את כולם בחשבון. אני מודה, שההודעות המרגשות במיוחד היו אלה של נשות המועמדים – אותן נשים שכל אחת מהן היא בעיני בבחינת רחל אשת רבי עקיבא, ששלחה את בעלה ללמוד תורה תוך שהיא מוותרת על כ"כ הרבה דברים, ועתה היא מבקשת את ההכרה הממלכתית באותו תלמיד-חכם שגדל מתוך מסירות הנפש הזו. הלואי ויכולתי לחבק כל אחת מאותן נשים נהדרות, הלואי ויכולתי לתת לכל אחת מהן את מבוקשה. אני רוצה לומר לכל אחת מהן: בכל מקרה ההשקעה שלך היתה מוצדקת, היא הניבה פירות נפלאים של תורה-מהלכת. כי זה מה שמצאתי בלשכתי בכל מפגש ומפגש: תורה מהלכת, תורה פועלת, תורה חיה ומחיה ומפכה... זה כל כך נפלא, וזה באמת העיקר!
מינוי הדיינים צפוי להסתיים לקראת ל"ג בעומר, היום בו פסקה המגפה שהמיתה את תלמידי רבי עקיבא. אני נזכרת בדבריו של רבי עקיבא לתלמידיו האחרונים: "הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן!" – כמה חשובים דברים אלה לקראת הליך המינוי שמתחיל בקרוב, הליך שיגרור בהכרח גם לא מעט אכזבות, של מועמדים מאד ראויים שלא יזכו להתמנות בשל המספר המצומצם של התקנים שהוקצו לנו הפעם. ששה דיינים בלבד – זוהי ההקצאה המתאפשרת בשלב זה לדיינים מבתי המדרש של הציונות הדתית. ששה מתוך יותר משבעים... הלואי והיתה לי האפשרות למנות יותר: פי שניים ואפילו פי שלושה. אבל זה מה שיש כרגע: ששה תקנים. כל כך הרבה ממתינים ורק ששה תקנים... כמה מאוכזבים עלולה הבחירה שלי להותיר מאחריה? – אני שואלת את עצמי, ומתפללת שדברי רבי עקיבא לתלמידיו יעמדו לי, וגם להם, לאותם תלמידי חכמים שלא יבחרו, למרות שהם מאד ראויים.
על המילה "תביאמו" בשירת הים כותב רש"י: "נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר: תביאנו". בכל פעם שאני קוראת את הפירוש הזה, אני מתפעלת מגדולתו של משה רבינו, שגם ברגע בו הוא מקבל את הנבואה הקשה הזו, שהוא עצמו לא יזכה להיכנס לארץ, גם ברגע הנורא הזה הוא לא פוסק מלשיר ולשמוח בשמחתם של ישראל. מכל לבי אני מאחלת לתלמידיו בני-דורנו של משה רבינו, שיזכו לשמוח במינוי הדיינים גם אם הם עצמם לא יבחרו ולא ימונו הפעם. שיזכו לשמוח בשמחת הכלל, למרות ההפסד-לכאורה של הפרט.
ברגעים אלה, בהם שורות אלה נכתבות, אינני יודעת עדין מי יהיו הדיינים שאזכה להכניס למערכת בתי הדין, אבל אני כבר מבטיחה, שהם יהיו כאלה שהציבור יוכל להשתבח בהם לאורך כל תקופת כהונתם, וכבר מראשיתה. שיהיו כאלה שיעניקו שירות מצוין לציבור, שיגדילו ויאדירו תורה, ושיקדשו שם שמים.