רוב ההצעות והוויכוחים ביחס לעסקת חטופים שלישית הם בתחום המסור לשיקול הדעת ולהכרעה של ממשלה נבחרת בישראל, וזה כולל הפסקות אש או סיום לחימה מול הכרעת חמאס ושליטה ישראלית ברפיח, תנאי ביטחון ליישובי 'העוטף', פיקוח ישראלי או מצרי או בינלאומי על עזה, ועוד סעיפים כאלה ואחרים.
יש רק מרכיב קריטי אחד בעסקאות שמעלה דילמה מוסרית נוראה, ועל זה מדברים רק מעטים בדיון הציבורי הנוקב – שחרור רוצחים פלסטינים מבתי הכלא שלנו, באופן שיסכן חיים של ישראלים בעתיד!
האם מצוות 'פדיון שבויים', שהיא בדרגת חשיבות עליונה (רמב"ם הלכות מתנות עניים ח', י), חלה גם במצבים שבהם הפדיון יסכן חיים של שבויים אחרים בעתיד ? התשובה ההלכתית היא חד-משמעית, והיא נקבעה כבר בימי חז"ל בלשון המשנה (גיטין ד', ו): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" – אחד הנימוקים המכריעים בסוגיה הוא החשש מריבוי חטיפות בעתיד !
בשנים קודמות נגררה מדינת ישראל לעסקאות מרחיקות לכת של 'פדיון שבויים' מתוך הערכה – שהתגלתה כמוטעית – שהסכנה לחיי שבויים וחטופים בזמן המו"מ היא ודאית, ואילו הסכנות בעתיד הן ספקות, ולכן חובת ההצלה הנוכחית גוברת על ספקות של סכנות בעתיד. כך אף פסקו להלכה פוסקים חשובים ובהם ה'ראשון לציון' הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יבי"ע אומר י', חושן משפט ו', במיוחד בעמ' תעט), שהתירו לממשלות ישראל את עסקאות השחרור ההן, כדי להציל שבויים וחטופים שנמצאים בסכנה ודאית.
אולם זהו אחד הדברים שהשתנו כליל במלחמה הנוכחית, כאשר הצורר מעזה אשר שוחרר בעסקה קודמת, הוביל לטבח חסר תקדים ביישובים ובחיילים שלנו שניצבו על הגבול – כך הוכח לעיני כול, ששחרור רוצחים פוטנציאליים יביא לרציחות ולחטיפות נוספות בלי שום ספק !!!
לכן, ממשלת ישראל הסכימה בשתי העסקאות הראשונות רק לשחרור אסירות ואסירים שהסכנה הנשקפת מהם קטנה מאד, ומסיבה זו שחררו הצוררים בעיקר נשים וילדים – כעת, הצוררים מבינים היטב שהלחץ הציבורי בישראל לשחרור כל החטופים שעדיין חיים הוא הסיכוי היחיד שלהם לקבל את הרוצחים שלהם מבתי הכלא בישראל, באופן שיוצג על ידם כניצחון במלחמה בזכות החטיפות ! הישג כזה לצוררים יש לו משמעות אחת ברורה – עלייה דרמטית בסכנה העתידית לחיי ישראלים בכל מקום, ובעיקר, במאמצי החטיפות שהוכחו כאמצעי הלחץ הכבד ביותר על ממשלות ישראל.
ברור לי, שרוב משפחות החטופים ותומכיהן עדיין חיים בעידן הקודם, שבו הסכנה הנוכחית היא ודאית, והסכנה העתידית נתונה בספקות רבים, ולכן חובת הממשלה היא להציל את החטופים בכל מחיר – אבל זהו עיוות מוסרי חמור במציאות שלנו כיום – על כל חטוף שיינצל בעסקה כזאת יירצחו וייחטפו כמה וכמה ישראלים בעתיד, ורק שמותיהם עדיין לא ידועים !
במצב הנורא הזה, מסכימים גם חלק מבני המשפחות, שמאמץ השחרור חייב להיות צבאי, כלומר, השתלטות כוללת על רצועת עזה עד לשחרור החטופים, ובכלל זה אלה שנרצחו בחטיפה ואחריה. בראש ובראשונה, זוהי עמדה מוסרית !
לכך הוספתי (בטור קודם), שחובה לנסות ולהפעיל לחץ בינלאומי על קטאר ועל מדינות תומכות חמאס, על עצם החזקת החטופים בתנאים הסותרים לחלוטין את הדין הבינלאומי – להפעיל לחץ ציבורי בינלאומי על הצוררים, ולא על ממשלת ישראל!