בשביעי של פסח התארח איתנו בבית הורינו, קרוב משפחה שלנו, שבצעד נחשוני, אמיץ ופורץ דרך, קרע את ים־סוף האישי שלו ועלה ארצה לבדו בגיל 17 מאמריקה לפני כמה שנים, לאחר שהוריו עזבו את הארץ לרגל ענייני עבודה.
לאחר התאקלמות לא פשוטה בארץ ותקופת לימודים בישיבת הסדר, התגייס לצנחנים ולחם במלחמה בגבורה בקרבות רבים, בלב רצועת עזה, עד התקופה האחרונה ממש.
את כל זה הוא עשה כאמור כחייל בודד, בלי הרבה רעש ומתוך תחושת מחויבות עמוקה לעם ולמדינה. היו לו כל האפשרויות והסיבות לא לעשות את הצעד הזה. הוא משלם על הצעד הזה מחירים יקרים בכל יום (כמו ישראלי טוב הוא גם מקפיד להתמרמר ולקטר על כל המציאות הקשה הזאת מדי פעם...). הוא משמש מבחינתי מודל לחיקוי ולהערצה. ציונות בלי מירכאות. מסירות נפש בלי כותרות.
במהלך סעודות החג דיברנו הרבה על מה שמתרחש כעת בארצות הברית; האנטישמיות המטורפת בקמפוסים, ובמילים פחות מכובסות: שנאת ישראל. הוא סיפר על הכספים הזרים הרבים שמממנים את הכאוס הלא־ייאמן שמתחולל כעת בלב המוסדות האקדמיים הנחשבים בארצות הברית, ואת השנאה הקמאית ליהודים, שמעוררת פחדים בקרב הקהילה היהודית. "פה, למרות כל הסכנות, אני הולך כמו מלך, ושם הם מפחדים לגלות כלפי חוץ את הזהות היהודית שלהם", כך אמר, ובמידה רבה סיכם בכך את ההבדל התהומי בין חיי גלות לחיי עם חופשי בארצו.
פרופ' אלן דרשוביץ פרסם לאחרונה מאמר על ההפגנות בקמפוסים, שבו כתב בין השאר: "על חלק מן השלטים נכתבו ססמאות כמו 'פרו־פלסטין', 'הפסקת אש עכשיו' ו'שימו קץ למשבר ההומניטרי בעזה'. אך הצהרות נחמדות כאלו מסתירות אג'נדה זדונית בהרבה – סופה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי... " (כך הפכו הקמפוסים בארה"ב לחממת טרור, אתר 'מידה'). האם יש אור בקצה המנהרה האפלה הזאת?
לעולם לא נשתוק
מתברר שכשם שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, כך גם בכל דור ודור יש נחשונים שמוכנים ללכת נגד הזרם, ולהשמיע את האמת, גם כשנראה שהגיעו מים עד נפש. נחשונית כזאת הופיעה השבוע בדמותה של מאיה פלטק, ישראלית בת 23 שהצליחה להיבחר בימים אלה ממש לנשיאת ארגון הסטודנטים לתואר ראשון של אוניברסיטת... קולומביה! כן, מתברר שעדיין מתרחשים ניסים, גם בקמפוסים באמריקה. בנאום קצר שנשאה בהפגנה בעד מדינת ישראל, מוקפת במפגינים האוחזים בדגלי ישראל ומריעים מדי פעם לנואמת הצעירה, אמרה את הדברים הבאים, המקבלים משנה תוקף כשאנו נמצאים ערב יום השואה התשפ"ד (כרגיל, התרגום מאנגלית באדיבותה של אליזבט רימיני):
"חברינו לכיתה והפרופסורים שלנו בוחרים להשתמש בהיסטוריה באופן מניפולטיבי, כדי לעשות לנו דמוניזציה כפי שאנשים עשו בכל מהלך ההיסטוריה. הם בוחרים לשכתב את זהותנו כדי להצדיק משטרי טרור. הם בוחרים להצטרף לרשימה הפרועה של אנשים שדגלו בהשמדת העם היהודי. הם בוחרים לחגוג את מעשי הטבח האכזריים נגד העם היהודי. הם בוחרים להתעודד בכאב שלנו ובסבל שלנו. הם בוחרים לעשות דה־לגיטימציה למדינה היהודית היחידה בעולם כשיש עשרות מדינות נוצריות ומוסלמיות. הם בוחרים לתמוך בסילוקנו מהקמפוס הזה בשל הלאום שלנו. זו אפליה. הם בוחרים לעורר את דף המסרים של גרמניה הנאצית. הם בוחרים לטעון שהם צדיקים בתמיכתם במותנו. תתעוררו!"
"אבל אפשר לחשוב שאחרי ניסיונות במשך אלפי שנים זה יהיה ברור. הם לא יכולים להרוס אותנו. אנחנו חזקים יותר מהשנאה שלהם. אנחנו כרוכים זה בזה. ולמרות שהם רוצים כל כך להשתיק אותנו לעולם לא נשתוק. אנחנו יודעים את האמת והשקרים שלהם לא מפחידים אותנו. וכשהם צועקים את השקרים שלהם, אנחנו נצעק את האמת עוד יותר חזק".
מהי אנטישמיות
וכמו בהגדה, החלה מאיה בגנות וסיימה בשבח. מהמלחמה בשקר, ובשנאת ישראל ומדינת ישראל, עברה למשמעות החיבור שלה לזהותה היהודית־ישראלית:
"אני גאה להיות ישראלית. אני גאה להיות מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אני גאה להיות ממדינה שדוגלת בשוויון זכויות. אני גאה להיות ממדינה המורכבת מאנשים המחויבים לעשות טוב יותר. אני גאה להיות ממדינה שהיא תמיד הראשונה להתנדב כשיש אסון בצד השני של כדור הארץ. אני גאה ששירתי את המדינה שלי.
"הם יעוותו את האמת. הם עיוותו את האמת. אבל אנחנו לא נשתוק מול פני השקרים שלהם.
"למרות כל ההבדלים בינינו, לישראלים יש נשמה אחת. אנו חוגגים יחד, אנו אבלים יחד, ואנו קשורים יחדיו פנימית. ולמרות שלפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו לבד, שהעולם נחוש לגרום להרס שלנו, בדיוק כפי שאבותינו התגברו כל פעם בהיסטוריה בעבר, נתגבר על זה ביחד. אנחנו האנשים הכי עמידים בעולם, ונתמיד, כמו שהיה כל דור לפנינו. האנושיות שלנו לא תימחק. הסיפור שלנו יסופר. האנשים שלנו לא הולכים לשום מקום. אני נשבעת שתמיד אוהב להיות ישראלית יותר ממה שמישהו אי פעם ישנא אותי בגלל זה. אני יודעת שגם כולכם תנהגו כך. האהבה שלנו תמיד תנצח את שנאתם".
ואולי זאת הנקודה העמוקה של שנאת ישראל לאורך הדורות – זהו המאבק של השנאה נגד האהבה. המאבק של שנאת החיים ושנאת הטוב, אל מול אהבת החיים ואהבת הטוב. אנטישמיות היא שנאת החיים המחוברים לאלוהים חיים. שנאת ה"שמיות" שאיננה אלא שנאת השם. לא אללה ולא כל אליל אחר שאמונה בו פירושה שנאת החיים והעדפת המוות. זוהי, כך נדמה לי, ההבדלה התהומית שמתרחשת בעולם בימים אלה.
בין ישראל לעמים
השבת נקרא על הבדלה נוספת שמתרחשת ביום הכיפורים. ההבדלה בין שני השעירים – השעיר שגורלו להשם והשעיר לעזאזל. על מהות עבודת ההבדלה הזאת, כתב הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" דברים נוקבים ועמוקים:
"כשאנו מבחינים בהבדל הנמצא בין שני עניינים הדומים בחיצוניותם, כי אז על כורחך, ההבדל ביניהם שרוי הוא בפנימיותם. ככל אשר תרבינה השכבות העליונות אשר בהן שולט הוא הדימוי, כן לעומת זה יתברר לפנינו עומק מקומה של נקודת ההבדלה. וכך נולדת... עבודת ההשוואה לשם הכרת עומק ההבדלה.
"אין למצוא הבדלה יותר גדולה מאשר ההבדלה בהגרלה של יום הכיפורים: גורל אחד להשם וגורל לעזאזל... אנו מזדעזעים ממש למקרא הגורלות האלה במשפט אחד. אבל דווקא בכאן, במקום ההבדלה המוחלטת במלוא תקיפותה – נמצאת לנו עבודת ההשוואה במלוא דקדוק חומרתה. כי לפי ההלכה שני השעירים הללו, להשם ולעזאזל, צריכים להיות שווים בקומה ובמראה ובדמים [במחיר]... אבל במעמקים, הרי המהלך הוא הפוך מן הקצה אל הקצה. כי כל הטיפול הזה אינו בא אלא לגלות ולברר את עומק־עומקה של ההבדלה אשר בפעולת ההגרלה" (קונטרס קיימו וקיבלו עניין ו).
בעולם המחשבה, כאשר אנו רוצים לעמוד על ההבדל בין שני עניינים, אנו משווים ביניהם. כך מתגלים לעינינו ההבדלים ביניהם. וכאשר שני עניינים שווים לחלוטין באופן חיצוני ובכל זאת גורלם שונה מן הקצה אל הקצה – עלינו לחפש את השוני ביניהם במישור עמוק ופנימי יותר. מה שמתרחש בימים אלה בעולם, כך נדמה לי, הוא מבחן עולמי משווה לבירור ההבדלה בין מי שגורלו להשם למי שגורלו לעזאזל. בין תרבות חפצת אהבה וחיים לתרבויות חפצות מוות ושנאה. "בין אור לחושך ובין ישראל לעמים". נו, אז מה יהיה? כמו שאמרה מאיה: "האהבה שלנו תמיד תנצח את שנאתם".