אחת התחושות הקשות ביותר במלחמה זו – ובצדק – היא תחושת חוסר הצדק.
כאשר אנו שומעים מהדורת חדשות אנו עלולים למצוא את עצמנו מורטים את שערות ראשנו מרוב ייאוש: איך האו"ם וארגוני זכויות האדם מסוגלים להיות כל כך צבועים?
כיצד תומכי הסכמי אוסלו וסרבני גיוס ממשיכים להתראיין באולפנים במקום להסתתר מבוישים בביתם? איך, למען השם, שורפי קפלן מעיזים להציע לסגור את המכינה בעלי?
בפרשת "אחרי מות" שנקרא השבת נלמד על מצוות כיסוי בעפר את דם החיה שנשחטת. המפרשים כבר תהו על הציווי: במידה ושחיטת חיה היא שלילית – אז שתיאסר על ידי התורה, ובמידה ואין בעיה – מדוע יש לכסות את הדם כאילו אנו מתביישים בכך? התשובה היא שנטילת חיים של יצור חי היא אכן עוול, אולם עד שתתרומם האנושות למדרגה מוסרית שבה נתנזר מאכילת בשר - אנו מכסים את הדם כדי להזכיר לנו את חוסר הצדק בדבר.
במילים אחרות: בטווח הנצח הצדק אכן יופיע – אולם לא מייד (הפוך מדבריו של ביאליק לאחר פרעות קישניב: "ואם יש צדק – יופיע מייד!"). הקב"ה מקדם את עולמו אט אט. מחד, כדאי לכולנו לפתח סוג של קור רוח מול עוולותיו של העולם הזה; ומאידך, למצוא לעצמנו את הדרכים לזכור שזהו אינו המצב האידאלי.
אני למשל מנסה לשמוע שיעור תורה לאחר שאני נאלץ להתעדכן בחדשות; לשמוע את רוקחי עסקת שליט מטיפים מוסר לציבור הדתי לאומי זהו סוג של "שפיכת דם" שנזקקים להרבה תורה כדי לכסות אותה; אבל בסוף הצדק מופיע – בעולם הזה או בעולם הבא; על פי רוב כבר בעולם הזה. נסו ותראו.