השיח הציבורי כרגע מעלה את דילמת רפיח או עסקת חטופים לקראת הכרעה.
פרטי ההצעה המוצעת נשמעים קשים ולכן סמוטריץ' ובן גביר מזדרזים להביע עמדה של התנגדות לעסקה "מופקרת" ולהעדיף את הכניסה המובטחת לרפיח והמשך המלחמה.
עמית סגל טוען שמדובר ממילא בשיח לא רלוונטי היות וסינוואר עדיין לא הביע נכונות למתווה שבלינקן מכנה אותו "נדיב" מצד ישראל. נתניהו אף הוא מתבטא שהסיכוי לעסקה הוא נמוך מאוד.
ובכל זאת הריטואל בו הימין מתייצב כמעט אוטומטית להתנגד לעסקה, גורם ליצירת הרושם שלימין אין עניין בחטופים, ומציב את הימין בפוזיציה מאוד בעייתית ושלילית.
לכך נוספה ההתבטאות של השרה אורית סטרוק שמתאפיינת בזה שהיא לא מדייקת במסרים שלה ויצא שהיא איננה אמפטית ורגישה לחטופים. בעיון נוסף בדבריה, מתברר שהיא הזהירה שהסכם חלקי של חטופים יסכן מאוד את הסיכוי לשחרר את השאר, והטיעון שלה נשמע הגיוני גם לאוזני המרכז-שמאל.
בתקופה האחרונה נמשכת האווירה ותמונת המצב הפוליטי הפנימי בישראל לפי הדפוסים הישנים. בכל נושא בו ישראל נדרשת לפשרות כואבות עם המציאות השמאל מתייצב אוטומטית בעד והימין נגד, ובכל הזדמנות כל צד מבליט את עצמו ומנסה לצבור נקודות לבחירות העתידיות.
לא רק ביבי עושה פוליטיקה. הפגנות המחאה חזרו לרחובות וממנפות ללא אבחנה והסתייגות את רוב משפחות החטופים לטובת מאבקם הפוליטי. התקשורת מרבה לראיין את קרובי החטופים, בדרך כלל אלו שצועקים נגד הממשלה, ומדי פעם גם משפחות מפורום תיקווה שחושבות ומדברות אחרת.
במוצ"ש האחרון חלה הסלמה והגענו למצב שממש צריך לומר בושה ל"הפגנות הבושה". במציאות הכל כך מורכבת ומסובכת ביטחונית ומדינית נדרשת התנהלות מושכלת וגמישה ולא סטראוטיפית של לוחמנות ופשרנות, נחישות וגמישות, עד לרגע בו ניתן יהיה להגיע לחזרה לשגרה נורמלית ושקטה.
על רקע זה הפופוליזם הימני נוסח בן גביר וסמוטריץ' צורם ומפריע למדיניות ימנית הגיונית המתמודדת עם מצבור הלחצים מבפנים ומבחוץ. אגב, בסקר האחרון של ערוץ 12, בתסריט בו תקום מפלגת איחוד בימין היא תזכה להישג גדול. כלומר יש ואקום בימין שנסתם ע"י נתניהו מצד אחד ובן גביר וסמוטריץ' בצד השני. למרבה ההפתעה כת "השונאים" של שונאי ביבי, שכל פעם חוצים את גבולות הביטוי של השנאה, והאחרון שבהם בוגי יעלון והתבטאותו כלפי המכינה בעלי. פופוליזם דומה מצד שמאל, לא זוכים לאהדה מיוחדת בסקרים.
בעקבות הפגנות השנה האחרונה ניתן לזהות דפוס ותרבות של הפגנות מחאה כאשר האזור החביב עליהם משום מה רחוב קפלן וחסימת איילון. הפגנות אלו מביאות לקצה את זכות ההפגנה לכל אזרח. אלא שבדומה לחופש הביטוי גם כאן צריך לשים גבול בשם זכויות האזרחים לחיות בשקט ובטחה שלא לדבר על הפגנות בשעת חירום לאומי ובמלחמות.
ביחס לעסקה המסתמנת, היות וממילא מדובר בוויתורים קשים ואינסופיים, עדיף לנסות להגיע ישירות לוויתור הכי גדול וכואב ולשים סוף למלחמה תמורת כל החטופים והגופות בלי להשאיר שוליים בלתי נגמרים.
ההישגים של צה"ל הם מדהימים, וניתן להתייחס למלחמה כשלב בדרך שהגיע כרגע למיצוי מסויים. המחדל הנורא הביא את ישראל למצב בו ישנם כל כך הרבה חטופים, ועל כך צריך לשלם והרבה. בדומה לתרבות של המוסלמים בהסכם חודיביה שבו חותמים על אי לוחמה, כאשר מגיעים לנקודת תורפה וחולשה אבל אין בעייה להפר אותו כאשר המצב משתנה. ספק אם סינוואר יסכים גם לזה, אבל שווה לנסות. במידה ולא, צריכה להיות כניסה מהירה לרפיח, ולהמשיך לנסות לחסל את סינוואר מהר ככל הניתן. חיסולו בוודאי יקל על שחרור החטופים עדיף בכוח ואם לא בעסקה עם האישים היותר הגיוניים בחמאס.
רצוי מאוד לנקות את הימין ככל האפשר מקולות צורמים כמו בן גביר וסמוטריץ', וגם מכל המבקרים את צמרת צה"ל.
נכון שבצבא התפתחה בשנים האחרונות חונטה הלוקה בתרעלת פרוגרסיבית ליברלית המשפיעה על העדר התוקפנות הנדרשת לביטחון וניצחונות, כנראה חלק ממנה ממורשת הארוורד וקרן וקסנר אשר מימנה את הלימודים לרבים מהקצינים הבכירים. ראינו לאן הארוורד מתדרדרת ומגיעה.
דרושה רפורמה במטכ"ל אשר תשלב קצינים מצטיינים אשר מתאפיינים ביותר לוחמנות ונחישות, דוגמת זיני ועופר וינטר ורבים וטובים אחרים. אבל הביקורת מוגזמת מדי כלפי הרמטכ"ל שהוכיח עצמו יפה בהתארגנות המהירה והלוחמה המוצלחת יחסית בעזה, וממילא הוא עתיד לפרוש בקרוב, ורצוי בכבוד.
לא צריך להיתפס לכל התבטאות שיש בה צליל ליברלי ופרוגרסיבי מדי, ויש לזכור שמדובר בלוחמים נועזים ומוכשרים, ואנשים איכותיים. הרפורמה בצה"ל כמו גם הרפורמה המשפטית צריכות להיות הדרגתיות ומתונות.
הכותב הוא פסיכולוג קליני