ניצול שואה עם מספר על היד
ניצול שואה עם מספר על הידצילום: Chaim Goldberg/Flash90

הרב יוסף אלנקווה, לשעבר רב חבל עזה, שיתף סיפור אישי מילדות בשל יום השואה והגבורה, תחת הכותרת 'תשעה אמרו קדישים וילד אחד ענה אמנים'.

"בילדותי גרתי מול בית הכנסת של הרומנים בדימונה שורדי השואה, לימים נקרא בשם בית יהושוע על שם מורי ורבי הרב יהושוע נפתליזון, רבה האשכנזי של דימונה. בשבתות בית הכנסת היה הומה אך בימות החול היה מנין מצומצם. הייתי בן עשר והרב ביקש ממני להשלים להם מנין", מספר הרב.

לדבריו, "אמרתי שאיני יכול כי אני רק בן עשר: אמר לי הרב אל תדאג תבוא מחר בשבע בבוקר עם גמרא תהיה גדול. הגעתי הרב הושיבני עם ספר גמרא וסמך על דברי רב הונא שקטן משלים לתשעה וארון משלים לתשעה וגמרא משלימה לתשעה. ראו מרן הבית יוסף סימן נה שהביא תשובת הריב"ש תנא והפוסקים המחמירים והמקלים ובלבד שיהא בר דעת. שלוש שנים השלמתי להם מנין מגיל עשר עד שלוש עשרה עם גמרא ביד".

הרב אלנקווה ממשיך: "את התפילות האלו איני שוכח כל ימי ובייחוד ביום השואה. בכניסה לבית הכנסת הייתה מבואה הנקראת פוילי"ש, היה שולחן מתכתי גדול ועליו שכבת חול ובכל יום כל אחד נכנס נעמד עם חבילת נרות הטמין אחד אחד בחול, הדליק והזכיר שמות בני משפחתו שנרצחו. פחד מוות היה לי לראות את זה המחזה. וככה הם נכנסים בפנים דומעות מגלים את השרוול להניח תפילין ואתה רואה מספרים אדומים ירוקים כחולים שחורים מספרים בצבעים שבחר השטן.

מיד לאחר ברייתא דרבי ישמעאל לפני הודו היה המחזה הראשון תשעה אנשים אומרים קדיש וילד אחד עונה אמן. שלוש שנים כל הקדישים כולם אומרים ואני עונה וכמו נשאתי על שכמי שישה מיליונים של קדושים ויראתי להפסיד אמן אחד, שלא אפגע באחד מהם.

ואחר התפילה כל יום מישהו אחר הביא ליקר וביסקוויטים פתיבר. והיו אומרים זה לזה בניב מיוחד 'לחיים טויבים ולשולם'. והיה חזן אחד סובל כשהיה אומר את א-ל מלא רחמים הייתי בוכה, קולו קרע את שבעת הרקיעים. ומנורת שישה קנים של יד ושם דלקה שלוש שנים יום יום.

תפילה תפילה הם מקדישים ודומעים ואני עונה אמן ודומע והייתה מנוחתם כבוד אנשי המספרים הקדושים. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי", מסכם הרב.