ביום השואה סיירנו עם תלמידנו בעוטף וסיימנו ביער רעים שם נרצחו 394 יהודים, שם פגשנו את בוגר ישיבתנו, רב החטיבה הדרומית עזה שטיפל בעשרות אחינו ואחיותנו הנרצחים, וראה מראות קשים שאי אפשר להעלותם על דל שפתיים.
אחרי שדבר בעוז ,שאל אותי מה יהיה בשמחת תורה האם אפשר יהיה לשמוח ולרקוד?
עניתי לו שבשמחת תורה הבאה עליה לטובה נשמח ונרקוד עוד יותר, בהתלהבות עצומה מזו שרקדנו בליל שמחת תורה האחרון, בכפל כפליים.
ומה עם הנרצחים? זו האזכרה שלהם! איך אפשר לחגוג?
אפשר וחייבים! כי משנה לשנה הגאולה מתקדמת! כי נצח ישראל הולך ומתעצם, הולך ומתגבר, הגאולה לא הפסיקה, "האני אשביר ולא אוליד? אמר אלהיך"!
חזרנו הביתה אחרי אלפיים שנות גלות, אחרי שואה נוראה, ומתוך התופת שהפכה אותנו לאבק ועפר, קמה בנס מדינה העשויה פלדה ואור.
ואת זה בדיוק רואים אויבנו, את כל עוצמת הקודש, את כל האור והיופי, ומה שהכי מעצבן אותם זה הריקודים שלנו סביב תורת הנצח, הם מתפלצים כשהם רואים אותנו שמחים, כי שמחה זה חיים!
הנקמה הכי גדולה שלנו בחמס זה שנאמר כן לחיים למרות הכל!
שנחייך שנשמח, ולא נשכח את מה שעוללו לנו.
נזכיר את הנרצחים בדמע כשנאמר יזכור, אז עת לבכות, אבל לפני ואחרי נקיים את מנהג ישראל שיש לו תוקף של דין, לשמוח בשמחת התורה, להקיף!
סיפר לי קצין בסיירת מטכ"ל שנלחם בחירוף נפש בשמחת תורה, היה שלב שחבר לרס"ן אריאל בן משה הי"ד, והם נלחמו זה לצד זה עד שאריאל נהרג בבית האחרון בקיבוץ רעים שנותר לטהר:
"כשפגשתי את אריאל בתחילת הלחימה הוא שאל אותי- רקדת בשמחת תורה? עניתי לו שבודאי! אז הוא ענה לי אז יאלה אם רקדת תחבור אלי!"
את ריקוד הנצח שלנו עם ה' ותורתו, את מנגינת החיים שלנו אי אפשר להפסיק.
אנחנו עם מלומד בצרות וייסורים, האויבים שלנו ידעו תמיד את זמני החגים שלנו, את המועדים לשמחה, ודווקא שם הם פרעו בנו, זה תרגיל ישן ומלוכלך, וכל פעם מחדש הם נדהמו לראות, איך לא רק שלא נפלה רוחנו, אלא הועצמה בשמחה וגיל.
זה סוד החיים שלנו, הנגילה ונשמחה בך!
והייתי מציע להחזיר עטרה ליושנה כמנהג החסידיות בהקפה שביעית לסיים בניגון הבה נגילה!
הבה נגילה ונשמחה, הבה נרננה, עורו נא אחים בלב שמח! או כמנהג העולים החדשים: מוכרחים להיות שמח!