"להחזיר את השבויים עכשיו!". כך כתוב באלפי שלטי חוצות התלויים ברחבי ארצנו. ומה לגבי המחיר הביטחוני, והפגיעה הקשה בחוסן הלאומי? את מי זה מעניין בכלל. הרי אנחנו עוסקים ב"עכשיו". נקנה עכשיו, באשראי, נשלם אחר כך.
תפיסת התשלום באשראי כל כך השתלטה על המציאות הישראלית, עד שגם ניהול המלחמה הוא במונחי האשראי: "נגמר לנו האשראי הבינלאומי", כטענת רבים. כאילו אנו זקוקים לאשראי בינלאומי כדי לחיות.
מאז ומעולם האשראי ניתן לעשירים. מי שאין לו עכשיו, לא יזכה לקבל הלוואה, שסיכוי גבוה הוא שלא יהיה לו להחזיר לאחר מכן. אך אם אנחנו כל כך עשירים, מדוע יגמר לנו האשראי הבינלאומי? מי שחושש מהאפשרות שלא ינתן לו אשראי, הוי אומר, שייתכן שיגיע לידי פשיטת רגל!
על אף התלות הביטחונית של ממשלת ישראל בארה"ב, תלות שאינה אלא חרפה מבחינה יהודית – דווקא התנהלות מלחמה זו צריכה לחדד את ההבנה אצלנו: להחזיר את השבויים עכשיו, זו אותה תועבה כמו שלום עכשיו. העיקר עכשיו. באופן זה נבנו הסכמי אוסלו, ברחה מדינת ישראל מלבנון, וגירשה את תושבי גוש קטיף מבתיהם. מתוך כך ארגוני טרור קטנים, הפכו לצבאות של ממש, שרצחו אלפים מבני עמנו.
התפיסה לפיה אם תהיה חדלות פירעון בעוד שנה או עשרים שנה – חדלות פירעון מבחינה בטחונית או אחרת – זו לא הבעיה שלנו, זו הפקרות ורשעות. רשעות כלפי ילדינו והפקרות כלפי עם ישראל בכללותו, שיצטרכו להתמודד עם הלכלוך שהשארנו אחרינו. אנו אוכלים את פירות הביאושים של הסכמי אוסלו, ההתנתקות ועסקת שליט. את פירות הכניעה לארה"ב, על חשבון בטחוננו וחיינו.
מבלי לנקות את העומד בראשות הממשלה מאשמה, יש לשים לב קודם כל, לכל תומכי העיסקאות וההסכמים עם השטן בתיווכה של ארה"ב, בעבר ובהווה.
זקני העדה היושבים בקבינט, לא יוכלו לטעון "ידנו לא שפכו את הדם הזה". לא לגבי הנרצחים בשמחת תורה, ולא לגבי חיילינו ואזרחינו הגיבורים שחרפו נפשם ומתו על קידוש ה' בדרכם להצלת אחיהם ואחיותיהם בשבת שמחת תורה ובהמשך המלחמה, וכן לגבי אלפי תושבי ישראל שעתידים לשלם בחייהם בעקבות התנהלות זו, ח"ו. כל שכן, אם העיסקה העומדת על הפרק לשחרור החטופים תצא לפועל.
שוב, בדומה במלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, לבנון הראשונה, לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, אנו מקריבים את מיטב בנינו ואחינו, ולא מסיימים את המלאכה. אם לא נסיים את המלאכה בעזה כעת – נקנה שוב באשראי על חשבון הדור הבא: בשנים הקרובות שוב יטענו "מומחי הבטחון" שאויבינו מורתעים. עד שיוכח חלילה אחרת.
הצלת חלק מהחטופים, עם כל הכאב שבעניין, אינה מצדיקה בשום אופן את שפיכות דמם של אלפי יהודים אחרים. ההתמודדות עם הקושי הרגשי והנפשי הנורא למראה החטופים, דורש מאיתנו לא לנסות להביא אותם בעיסקת "כל מחיר", אלא אדרבה: לכתוש את האוייב באכזריות, בכל מחיר, עד שיביא אלינו את החטופים מרצונו הטוב. זו דרישת ההגיון הצרוף, הרגש הבריא וגם דרישת ההלכה (כפי שהארכנו לבאר בחוברת בין פרט לכלל – מבט תורני עכשווי על מצוות פדיון שבויים). ובא לציון גואל.
הכותב הוא ראש המכון התורני ליד ישיבת ההסדר אור וישועה בחיפה