לחזור לציונות

לפני שנים, חבר קרוב למילואים התאמץ להסביר לי שאנחנו לא צריכים את רצועת עזה. "גם בן גוריון", הוא טען, "הבין שזו מורסה שאף אחד לא רוצה אותה, ואפילו אנואר סאדאת לא רצה אותה במסגרת הסכמי השלום".

מבחינה ביטחונית, אין ספק שהטענה הזו, אותה טענו בהתנתקות לא מעט גנרלים בדימוס, היא טענה טפשית. אך העולם מלא באנשים שמלהגים תוך ניתוק מהמציאות. לא צריך להתרגש מזה.

העובדה שסאדאת לא רצה את רצועת עזה, היא מאותה הסיבה שמצרים מאיימת כבר מספר חודשים במלחמה על ישראל בשל רצועת עזה. הרצועה, החל מראשית שנות החמישים, הייתה בסיס האם של הדיוויזיה המצרית של עזה, שהוציאה את מתקפות הפדאיון על ישראל. במובנים רבים עזה נשארה פרוקסי מצרית, כאשר כלל הנשק לרצועת עזה הוברח ממצרים דרך ציר פילדלפי.

אך מעבר לכך, הבעיה היא מהותית יותר. התפיסה לפיה יש להחזיק ברצועת עזה מפני שזה הכרחי לביטחון ישראל, שזה ודאי נכון, היא תפיסה שמחמיצה את כל משמעותה של הציונות, את כל משמעותה של ארץ ישראל, ומתוך כך גם את משמעותה של התורה.

בשנת 1894, במהלך העלייה הראשונה, כחלק מיישוב ארץ ישראל, רכשו יהודים 'חובבי ציון' מבולגריה קרקעות בסיוע הברון רוטשילד במחוז דרעא שבסוריה של היום. השטח, בהיקף של 88,000 דונם, ננטש בשל התנכלויות הערבים והשלטון העות'מאני. הניסיונות לחזור לשם בשנות ה-20 וה-30 לא צלחו, ובסופו של דבר בשנת 1944 הפקיעה הממשלה הסורית את הקרקעות. הנקודה החשובה היא שלא עלתה השאלה: "מה יש לנו לחפש בסוריה?".

שאלה זו, למען האמת, אפשר היה לשאול גם על חיפה, יפו, ירושלים וכל חלקת אדמה בארץ. לא זאת ועוד, למרות שהיה אז רוב ערבי מוחלט בארץ – איש לא שאל זאת. לעומת זאת, כבר למעלה מ-30 שנה שאני שומע יותר ויותר את הטענה: "למה אנו צריכים להיות ביו"ש ובעזה, כשבשטחים אלו יושב רוב מוחלט של ערבים?", אך אם אבותיו של השואל היו חושבים כמוהו, לא הייתה לנו מדינה. יתירה מזו, הסתכלות מצומצמת על התועלת הביטחונית מיישוב הארץ, היא חשיבה אגואיסטית לפיה כל דבר נמדד לפי התועלת האישית היוצאת ממנו. התועלת הביטחונית אינה הסיבה להיותנו כאן.

חז"ל מספרים על חוני המעגל שראה אדם נוטע עץ חרוב ושאל אותו תוך כמה שנים יראה פירות על העץ? ענה לו אותו אדם - שבעים שנה. שאל אותו חוני המעגל: "ברור לך שתחיה עוד שבעים שנה?" ענה לו בתשובה: "אני מצאתי עצי חרוב בעולם. כשם שנטעו אבותיי בשבילי, אני נוטע לבניי".

סיפור זה שהובא בתלמוד בהקשר הגאולה, ממחיש את דרישת חז"ל לפיה איננו צריכים לפעול רק לפי התועלת שתצא לנו מהבנייה והנטיעה בארץ, אלא לפי התועלת לדורות הבאים ולעתיד האומה. מתוך כך, איננו יכולים להביט רק על חוסר התועלת הזמנית באזורים בארץ המיושבים על ידי אויבינו. עלינו להסתכל אל העתיד מתוך הבנת המהות.

צה"ל צריך להיות בעזה - כי זו ארץ ישראל; כי אברהם אבינו, אבי האומה, הצטווה לעלות לארץ בתור הקשר הראשון עם הקב"ה; כי יצאנו ממצרים כדי להגיע לארץ ה'. כך גם אבותינו הגיעו לארץ בגלל התפללו שלוש פעמים ביום: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

בט"ו בשבט, היום אותו קבעו חכמי ישראל כיום המבטא את הקשר שלנו לארץ ואת הכיסופים לגאולה, אנחנו נוטעים עצים לדורות הבאים ומביעים את נטיעתנו השורשית כאן. עם ישראל נטוע עמוק בשורשיו באדמת הקודש כולה, קשר אליה בקשר גורדי שהוא גדול לאין ערוך מכל השיקולים הצרים והקצרים הנשמעים בציבור. עם ישראל צופה למרחוק ונוטע עצים ודורות שלמים אל אותה ציפייה עליונה לגאולה.

הגיע הזמן להפסיק לדבר במונחים מערביים, אלא במונחים יהודיים - ארץ הקודש איננה עסק נדל"ן. ארץ הקודש היא נכס לאומי שרק איתו ניתן למלא את הייעוד הלאומי של עם ישראל.

הכותב הוא ראש המכון התורני בישיבת ההסדר 'אור וישועה' חיפה