לא אבדה עוד התקווה

סמוך לביתנו, יש בית ספר יסודי גדול ויפה. מדי יום שומעים ממנו את הצלצול שקורא לתלמידים להיכנס לכיתות. הצלצול, כמקובל כיום, הוא בדרך כלל שיר מוכר, ומדי פעם מתאימים אותו לזמנים מיוחדים בשנה.

ובכן, הצלצול שנשמע מבית הספר בתקופה האחרונה הוא השיר "חי" שייצג אותנו באירוויזיון לפני כארבעים שנה, בשנת התשמ"ג (1983). ומאחר שסיפורי שירים אהובים עליי במיוחד, ניסיתי להתחקות אחרי סיפורו של השיר. גיליתי שהסיפור של השיר הזה מרגש במיוחד, וקשור מאוד מאוד לזמן הזה. ולא רק בגלל תחרות האירוויזיון שמתקיימת השבוע בשוודיה.

אבל לפני שנצלול לסיפור עצמו, כמה מילים על המחבר, הפזמונאי אהוד מנור ז"ל. מנור שכתב שירים רבים, הגיב פעם לביקורת שהוטחה בו על כך ששיריו אופטימיים ו"דביקים" מדי, במילים הבאות: "תהליך היצירה הוא בעיקר המאמץ לאחות את השברים למשהו שלם. אפילו אם רואים את הדבק אני מרגיש שהייעוד שלי בחרוזים הוא לא לכתוב שירי ייאוש אלא לחזק את החלום".

"לאחות את השברים"; "לא לכתוב שירי ייאוש אלא לחזק את החלום". אילו הגדרות חשובות ומאירות עיניים! מנור לא נופל לפח המסגור הפשטני כאילו הוא בוחר לכתוב רק על מה שטוב, ובכך להתעלם מהמציאות הקשה. הוא מבקש "לאחות את השברים", "לחזק את החלום", "לא לשקוע בייאוש". נדמה לי שטוב יהיה לו כל מי שעוסק באומנות לסוגיה, ישים את המשפטים הללו לנגד עיניו. אבל המשפטים האלה מקבלים משמעות עמוקה עוד יותר כאשר עוסקים בשיר "חי".

אני עוד חי

החוקרת ד"ר טלילה אלירם כתבה על סיפורו של השיר והביאה מדבריו של מנור: "לגבי שיר אחד מודה מנור שהוא כתב שיר ישראלי ממש ביודעין: 'ניסיון לנגן על מיתר של שירי ארץ ישראל עשיתי ביודעין רק פעם אחת בשיר "חי" של עופרה חזה. התחושה באירוויזיון היתה שאתה מייצג את כולנו ולא רק "אותי". וכשיש תחושה כזו היוצרים נזרקים לתקופה של המשוררים והמלחינים המגויסים'.

"'כתבתי את זה ב־83' שהייתה שנה איומה של מלחמת שלום הגליל, של קורבנות שנפלו... של בקורת איומה נגד ישראל על סברה ושתילה. התחושה הייתה שכבר אין הבחנה בין אנטי ישראליות לאנטישמיות, וזה בא לידי ביטוי בכל העולם ואז אמרתי לעצמי: השיר הזה אם יזכה בארץ (בקדם אירוויזיון) יושר בגרמניה, במינכן (היכן שההתחרות הייתה אמורה להתקיים באותה שנה) ואמרתי אז שדווקא בגלל שזה כך אני אכתוב שיר שאני אדע שאם הוא יזכה, במינכן, באדמת גרמניה, תשיר ישראל לכל העולם "אני עוד חי", זאת אומרת להזכיר לאנטישמים שההיסטוריה לא התחילה אתמול. הרגשתי מגויס'".

גדולתו של מנור היא בכך שהצליח להסוות כביכול, שיר עם מסר אדיר בתחפושת קלילה ופשוטה של מוזיקת פופ קצבית (המלחין: אבי טולדנו). וכפי שכתב עליו עופר גביש: "בספר שיריו 'אין לי ארץ אחרת, שירים כביוגרפיה', כתב (אהוד מנור) על שירי האירוויזיון שהם: 'שירים פשוטים ורעננים... שדי בהם להעניק הנאה מיידית'. כלומר, לכאורה, ועל דעת הכותב עצמו, כששולחים שיר לתחרות פופ בינלאומית שכזו, צריך להתיישר עם קו קליל והנאתי, והנה, הפעם הצליח לשלב באופן כמעט בלתי אפשרי בין הקל, הכייפי והקליט, לבין מסר אדיר, שאומר לכל העולם ולמארחים בפרט, 'עם ישראל חי'". השיר זכה בסופו של דבר במקום השני והמכובד אך התוכן שלו עומד למעלה מכל תחרות זמר חולפת. ובכן, נצלול לחלק ממילות השיר.

עוד לא אבדה תקוותנו

"שמעו אחי, אני עוד חי, ושתי עיני עוד נישאות לאור.

רבים חוחי אך גם פרחי, ולפנַי שנים רבות מספור.

אני שואל ומתפלל טוב שלא אבדה עוד התקווה...

עובר מזמור מדור לדור, כמעיין מאז ועד עולם

חי, חי, חי, כן, אני עוד חי. זה השיר שסבא שר אתמול לאבא והיום אני.

אני עוד חי, חי, חי, עם ישראל חי. זה השיר שסבא שר אתמול לאבא והיום אני".

באומנות מופלאה ובמילים מועטות הצליח מנור לשזור את מזמור עם ישראל העובר מדור לדור; מילות נבואת חזון העצמות היבשות על ייאוש הגלות: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (יחזקאל לז, יא) המופיעות גם, כמובן, בהמנון "התקווה" של המדינה: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".

אפילו מילות הפתיחה "שמעו אחי", הן ציטוט מתוך מילות פתיחת הבית האחרון בשירו של נפתלי הרץ אימבר "תקוותנו", המקור להמנון המדינה: "שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי אֶת קוֹל אַחַד חוֹזֵינוּ כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ".

וכמובן – "עם ישראל חי", שלוש המילים העתיקות שבזכות ר' שלמה קרליבך זכו ללחן הפופולרי והידוע. מילים האוצרות בתוכן עומק גדול על נצח ישראל. ואולי יש בפנייה אל האחים – "שמעו אחי" גם הד לדברי יוסף אל אחיו: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?". "עוד אבינו חי". "עם ישראל חי". קריאה לאומית ואוניברסלית גם יחד. אך נדמה לי שחבוי בשיר הזה עומק נוסף.

עם ישראל חי

פרשת קדושים מפגישה אותנו עם מושג הקדושה והקשר המיוחד שלו לעם ישראל: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב). על מושג הקדושה נכתבו פירושים שונים לאורך הדורות, אולם נדמה לי שהרב צבי יהודה קוק זצ"ל, העניק לו פירוש גאולי מיוחד, שעליו הרבה לחזור בשיחותיו:

"מתוך שלמות הבריאות ושכלול בנין האדם מישראל ממקור 'אשר בחר בנו מכל העמים', מגיעים לדרגה העליונה של ישראל: קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם... קדושה היא זקיפות קומה: 'וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת'. אצל חז"ל נמצאת הגדרה: "קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב, א). קיים – פירושו: נמצא. קדושה היא קיימות, שלמות מציאות, גדלות מציאות... ממקור המציאות נמשכת אליכם גבורת מציאות, ומתוך כך יש ערך לכל קדושתכם" (שיחות הרב צבי יהודה ויקרא עמ' 280–281).

הקדושה לדברי הרב צבי יהודה, היא החיים במדרגתם השלמה. שיא החיים. חיים שמחוברים למקורם האלוהי ובכך ממילא הם ספוגים במשמעות ובערך אינסופיים. במובן הזה, שם השיר "חי" איננו רק קריאת התרסה לכל מי שביקש לכלות אותנו ולא עלתה בידו. יש בקריאה "עם ישראל חי", כך נדמה לי, גם אמירה חיובית עוצמתית על כך שעם ישראל חזר לחיות במלוא מובן המילה. לחיות חיים שיש בהם ערך, מוסר וגם קדושה. חיי נשמה. חיים שיש בהם בשורה אדירה לעולם ומלואו. הקדושה הזאת, היא גם אמת גדולה ותובענית כלפי אומות העולם. וכך כתב ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון בספרו המונומנטלי "היסטוריה של היהודים":

"היהודים היו אומרי אמת גדולים, וזו אחת הסיבות לשנאה הגדולה כלפיהם... ההיסטוריה היהודית מלמדת יותר מכל דבר אחר, כי יש תכלית לקיום האנושי וכי אנו לא נולדים כדי לחיות ולמות כמו חיות פרא. ככל שימשיכו לתת משמעות למעשה הבריאה, ימצאו היהודים נחמה בציווי החוזר שלוש פעמים בפרק הראשון והאצילי של ספר יהושע: "חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (עמ' 551).

טוב שלא אבדה עוד התקווה.