אחרי המראות הקשים בהפגנות אתמול, לא יתכן שנפקיר את הרחובות שלנו. לא יתכן שהכבישים שלנו יהיו נתונים לחסימות כל פעם שכואב למישהו. לא יתכן שהשוטרים האהובים שלנו יוכו על ידי מי שרע להם.
לא יתכן שקללות יהפכו לשפת הדיבור השגרתית כלפי אישי ציבור. לא יתכן שניתן שישרפו לנו את המדינה. יש מחאות מוצדקות. יש מחאות כואבות. יש מחאות הכרחיות. אין, ואסור שיהיו, מחאות אלימות.
אמרו את הצדק שלכם. אמרו את שכואב לכם. זכרו שיש אנשים שחושבים אחרת. זכרו שנצטרך להיות כאן יחד, חולקים בהרבה נושאים, עוד שנים רבות.
ואל תשרפו את המדינה, ואם כן, אנחנו, הקול השפוי במדינה, אנשים שאיכפת להם, לא ניתן לכם. לא נפקיר את הצמתים. גם לא למי שאיבד, גם לא למי שכואב, גם לא למי שיקירו נמצא בשבי האויב השפל. בכאב, נאלץ לעמוד גם מולו כי כאב הוא לא הצדקה והכשר לעבור על החוק ולהבעיר את המדינה.
גם לי כואב. גם אני שכלתי את בני וזה לא מקנה לי שום זכות לשבור, לקלל, להרוס, ולחסום. גם אם אני בטוח שאני צודק. גם אם אני בטוח שיש עוול ואטימות וגם אם אני בטוח שהאסטרטגיה שלי היא הנכונה והשאר כולם טועים. אסור לכם. אסור לכם. אסור לכם.
ואתם ציבור שיושב בבית, ורואה, וכואב, ושותק, כי אלו משפחות של חטופים, אני אומר לכם: אסור לכם לשתוק. אסור לכם להפקיר את המדינה. זה לא בקטנה. כך בדיוק נפלנו לפני השבעה באוקטובר. בהפקרת רשות הרבים של כולנו, לרשות ליחידים לשבור את הגבולות לרסיסים.
הקמתי ארגון. קראתי לו: 'למענם', למען הנופלים. למען החיים. למען כולנו. אנשים עומדים כל יום חמישי בשבע וכל מוצאי שבת בתשע וחצי עם ווסטים צהובים עם כיתוב 'מפגינים אהבה' ומניפים שלטים בשם הנופלים.
ואנחנו מציפים את הארץ בשלטי חוצות ענקיים, שקוראים לאחדות. מוזמנים להצטרף אלינו, מוזמנים לעמוד בצמתים. זה היום בערב.