לפני כמה ימים השתתפתי במפגש של מנהיגים משמעותיים במגזר העסקי והציבורי במדינת ישראל, פעם אחר פעם בהרצאות ומעגלי השיח השונים חזרו האמירות שהקיטוב חברתי ומשבר אמון בעת הזו הם מהחמורים שידענו בעם היהודי.
הגרפים וההרצאות הראו את הנתונים מעשרים השנים האחרונות שמעידים על ירידה דרסטית באמון במעגלים השונים בין אדם לחברו ובין החברה למוסדות השלטון והמדינה ,על השולחן הונח המשבר הגדול בשנה האחרונה והחשש מקטסטרופה - שאנו כחברה הפעם לא נצליח להתאושש ולקום. וליוותה אותי כל הזמן איזו תחושה שאנחנו מפספסים משהו, שהמבט מצומצם הוא. בתקופה הזו במסורת ישראל אנו נוהגים בדיני אבלות עקב מותם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא.
חז"ל מספרים לנו שהם נהרגו במגיפה בגלל "שלא נהגו כבוד זה בזה", אש המחלוקת והשנאה בין אחד לשני הובילה לאסון לאומי. בימי בית שני מלחמת האחים בין הכתות השונות בעם ישראל הובילה לשרפת האסמים במצור על ירושלים, מי שקורא מעט את תולדות עם ישראל בימי הגלות נחשף למלחמות היהודים בקהילות השונות, כמו שרפת ספרי הרמב"ם והחרמות איש את רעהו.
כמו כן לא הייתה קהילה שלא חוותה פרעות ופוגרומים, וכמובן השואה שכמוה לא הייתה. גם ימי תקומת המדינה היו בצל מאבקים פנימיים בין ההגנה, האצ"ל והלח"י , הירי על אלטלנה. הקיטוב החברתי במדינה לא הפסיק לרגע ,הכאב של אנשי המעברות והמאבק של הפנתרים השחורים, המחלוקת על כספי השילומים, היציאה מלבנון, רצח רוה"מ יצחק רבין ז"ל שטלטל את האומה והסכמי אוסלו, הגירוש מגוש קטיף ועוד.
אנחנו עם שתולדות חייו שזורים במשברים, בקיטוב ובחוסר אמון. חגיגות העצמאות שלנו לא מתחילות לפני 76 שנה, אלא לפני 3300 שנה, עת יצאנו ממצרים ,נהיינו לעם וצעדנו בדרך לארץ המובטחת.
חגיגות העצמאות שלנו לא מתחילות בתל אביב, ירושלים או עוטף עזה אלא בתפילות של יהודי אתיופיה, רומניה, תימן, מרוקו, וברית המועצות שבאלפי שנות גלות המשיכו שנה אחר שנה לומר " לשנה הבאה בירושלים הבנויה", לקוות ולצפות, לפעול ולמסור נפשם על השיבה לציון. הרב אליהו שפיצר, סבא של אשתי, כיהן כרבה של קהילת סומבור ברומניה.
הוא הצליח להינצל מהנאצים ועלה ארצה באוניה לה נתן את השם 'ארבע חירויות' , בזכרונותיו על ימי השואה תיאר את תחושותיו בגלות מספר ימים לפני שהגרמנים לקחו את הקהילה שלו למחנות ההשמדה: "סמכנו על ניסים ונכנענו לגורל, עשינו מה שיהודי עושה בכל עת צרה שמנו מבטחנו בה' וישבנו בחיבוק ידיים".
אנחנו חוגגים עצמאות כי אנו כעם וכמדינה לא יושבים עוד בחיבוק ידיים. אנחנו חוגגים כי אחרי אלפי שנות גלות חזרנו לארצנו והקמנו מדינה, כי יש לנו צבא חזק וחיילים גיבורים, אנו חוגגים כי בניגוד למלחמות היהודים בעת המצור בימי בית שני ובמאבקים בין המחתרות בקום המדינה- אנחנו היינו עדים השנה לאחד מרגעי הערבות ההדדית ואהבת החינם הגדולים שידענו כאומה, של אזרחים שנחלצו לעזרת אחיהם, של חיילים הנלחמים כתף אל כתף ברחובות חאן יונס, דתיים וחילונים, אנשי שמאל וימין- ביחד. ארועי ה7 לאוקטובר חשפו את עומק האמון שיש בין חלקי החברה הישראלית, אהבה עד מוות.
אין בדברי אלו כדי לטשטש מחומרת מצבנו בעת הזו, או להסיר אחריות מהנהגת המדינה, אנחנו אכן באחד מהמשברים הקשים שידענו כעם בעקבות המחדל הגדול והטבח הנורא, זעקת אחינו ואחיותינו הנתונים בשבי חמאס חייבת להישמע באוזננו כל העת, הכאב של משפחות רבות בעם ישראל שחוו השנה את אובדן יקיריהם חייב שיפלח הוא גם את ליבנו אנו, אבל יום העצמאות הוא היום הזה בשנה שעלינו להרים את המבט והפרספקטיבה, כדי שלא נתייאש וניפול לאיזו תחושה של קטסטרופה שאין ממנה תקומה אלא נתמלא תקווה ואמונה שעם ישראל למרות תקופות של קיטוב וקושי -שרד ונבנה.
כדי שנזכור שחגיגות העצמאות הם גם על היכולת שלנו לא ליפול ממשברים אלא לצמוח ולעלות מדרגה נוספת בגאולתן של ישראל, כדי שנזכור שאחרי אלפי שנים יש לנו כלכלה חזקה וחברה בריאה ותוססת, יש לנו הישגים היסטוריים בקנה מידה עולמי במגוון תחומים, כדי שנזכור שעם כל מה שיש עוד לתקן במדינה שלנו, ב"ה יש לנו מדינה. אז עם הכאב ועם הדמעות- דווקא השנה חייבים לחגוג עצמאות.