אני אמנם לא כל-כך מבוגר, ובכל זאת אני זוכר שהדיון על "כיצד אפשר לשמוח ביום העצמאות בשנה כזו?" נידון לא רק השנה אלא פעמים רבות בעבר, כל פעם בתירוץ אחר.
רואי השחורות, המקטרים, הפסימיים והאנרכיסטים מעלים את הדיון פעם אחר פעם – אך הדבר מלמד רק על חוסר היכולת שלהם לחוות חוויות חיים מורכבות, המביעות שמחה גם בזמנים קשים.
הדבר קורה לא רק ביום העצמאות. למעשה ראינו דוגמה טובה לחוסר היכולת להכיל מורכבות בערב חג הפסח כאשר היו מי שהציע לוותר על חגיגתו, וטענו כי אי אפשר לאחל חג-שמח כשיש לנו חטופים בעזה. אך רק זיכרון לאומי קצר יכול לטעון טענה כזו. כל עוצמתו של חג הפסח היא שהוא נחגג שנה אחרי שנה – בכל מצב. הוא נחגג כשהיינו נבוכים במדבר וכשגלינו מארצנו, כשגורשנו מספרד וכשנטבחנו באושוויץ. הגזירות, השמד, הפרעות והפוגרומים לא גרמו לעם-ישראל לחשוב שלא לחגוג את נס הצלתם ויציאתם מעבדות לחרות, אלא אדרבה – צרבו את ליל הסדר ללילה המיוחד ביותר בלוח השנה היהודי.
מי שקורא את ההגדה גם יודע שלא מדובר באירוע של חגיגה חסרת-מעצורים ופרועה. אנחנו מזכירים תמיד שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, את שיעבוד הגולות, ואת הרדיפות שבכל הדורות. ודווקא מתוך הכאב והצער – עולה ההלל והשבח ביתר שאת. זוהי מהותו של ליל הסדר, וזוהי גם מהותו של יום העצמאות.
רבים חשים את הקושי העצום של המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. הקושי מובן בהחלט – אנחנו לא רובוטים המפגינים עצב או שמחה באופן מכני, אלא בני אדם עם רגשות עזים ומורכבים. ובכל זאת, לדעתי, דווקא המעבר הזה, על הקושי הרב שבו, הוא חלק ממה שמכונן את יום העצמאות, בדיוק כמו הזכרת הקשיים של עמנו בליל הסדר. זהו בדיוק המוטיב המכונן שלנו: היציאה מעבדות לחרות, מזיכרון לעצמאות, משיעבוד וקושי לגאולה.
יום העצמאות הוא בהחלט יום שמחה, אבל עוד יותר מזה הוא יום הודאה. יום הודאה לה' על כל הטוב שגמל איתנו – בחזרה לארצנו, בקיבוץ הגלויות המופלא, בכך שהארץ נותנת את פירותיה בעין יפה, על הניצחונות שלנו במלחמות. אחרי זיכרון הקשיים והמחירים הכבדים ביום הזיכרון, ואחרי ההודאה והשמחה על כל העבר, ואחרי כל העין הטובה והאופטימיות, שמהווים את עיקרו של יום, אז באה כמובן גם התפילה על העתיד. תפילה לניצחון גם במלחמה הזו. תפילה להחזרת החטופים, להחלמת הפצועים, ולהשבת כבוד ישראל. תפילה מעומק לב לבריאותם הנפשית של כל משפחות החללים, הפצועים והנפגעים שלנו. תפילה על כל מה שעדיין חסר.
אבל כל צריך להיות הסדר: זיכרון היסטורי ארוך ומורכב, שמתוכו באה הודיה גדולה על כל הקיים, ומתוכה באה גם התפילה על מה שעדיין חסר. כך, כשהתפילה הופכת להיות חלק מהבנה היסטורית מעמיקה של המהלך הא-לוהי בהחזרת ישראל לארצם – יש בה עומק פנימי, מיוחד ומתוק.
יהי רצון שנזכה לראות עין בעין בשוב ה' לציון.
הכותב הינו ח"כ מטעם סיעת הציונות הדתית