להקשיב לזיר

חיבוק אחד אחרון, ביקשה נפשי כשחזרנו אמש מטקס יום הזיכרון על קברו של שי בעין הנציב.

וידע השכל את אשר הנפש סירבה לקבל – "עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי". ובכל זאת פרס ניחומים בדמות חיבוק עם רוחו הגדולה קיבלתי כעבור שעה, כשעצרנו בעין חרוד כדי להיפגש עם זיר.

זיר לוז הוא דרישת שלום ישירה וכמעט אחרונה מימי המדינה שבדרך. בגיל 7 התיישב זיר לאבחון פדגוגי מול איש חינוך חשוב שהגיע לביקור בקיבוץ, יאנוש קורצ'אק (המסקנה אגב, הייתה שהילד המופרע הוא בסדר גמור), בגיל עשר פגש את אורד וינגייט, אבי פלוגות הלילה. זיר זוכר היטב את אותו לילה מר, בו עמד וינגייט עד הזריחה כשדמעות בעיניו לצד מיטתו של ידידו הטוב חיים שטורמן, שנהרג בעלותו על מוקש ליד טירת צבי.

את חיים שטורמן הי"ד, מהדמויות הבולטות בהתיישבות בעמק יזרעאל ומראשוני ארגון השומר הכיר זיר היטב. גם את בנו משה שטורמן הי"ד ושני נכדיו חיים שטורמן ואמיר ברין הי"ד שנפלו כולם במערכות ישראל. ארבעה בני משפחה, שקיימו בגופם את האמירה שטבע הסבא חיים על קברו של חברו משה רוזנפלד הי"ד, "נופלים ההולכים ראשונה".

ממחנכו, משה כרמי, שהיה דמות מרכזית בבית הספר של עין חרוד, שמע זיר על הקרב בתל חי בו נפל יוסף טרומפלדור. כרמי הוסיף וסיפר, במבוכה כנראה, על העיכוב שהיה בנסיגה ההיא בשל התעקשותו של כרמי לקחת איתו את הכינור שלו.

ואחרי שסיפר לנו על כל אלה ופלוגות הלילה שהוקמו בקיבוץ שלו ועל לוחמי הפלמ"ח, גם הם מהקיבוץ, ועל השבת השחורה ועל ליל הגשרים ועל נחמיה שיין הי"ד שיועד לגדולה ונפל בגשר הזיו, ועל קרבות תש"ח ועל שחרור בית שאן וכוכב הירדן, ועל חבריו הרבים שנפלו במערכה נוראת ההוד הזאת, ועל חברו לכיתה, הלל לביא, שיצא מהלוויית אחיו ירובעל לקרבות בנגב ושב משם בארון. ואחרי כל זאת שאל אותו אחד התלמידים, מה הוא אומר על חצי השנה האחרונה, מה יהיה?

וזיר, בן ה-96, ממרומי שנותיו חייך וענה. אני מאוד אופטימי. צריך לראות את כל זה בפרספקטיבה נכונה.

איפה היינו לפני 100 שנה כשטרומפלדור נפל בתל חי, ואיפה אנחנו היום. 400,000 יהודים היו כאן בתחילת מלחמת הקוממיות, מאז המספר הוכפל פי 20. בסוף גם המלחמה הזאת תסתיים, פסק זיר, ואנחנו נמשיך לגדול להתקדם ולהתפתח. ועוד יהיו מלחמות אחרי המלחמה הזאת ועוד יהיו ימים של שלום ושלווה, ואנחנו נמשיך ונצמח. חייבים להרים מבט ולהסתכל על הכל מלמעלה. אני אופטימי, סיים זיר את הנאום הקצר.

ובדרך הביתה ביקשתי מהתלמידים שבכל פעם שהם שומעים זלזול והתנשאות על העגלה הריקה של הציבור החילוני, שייזכרו בחוב האין סופי שלנו לזיר וחבריו שהובילו את הקמת הפלמ"ח, הקמת צה"ל והקמת המדינה היקרה שלנו, וידעו שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד מהם.