אני מנסה לשבת ולברר עם עצמי ולהבין מה גרם ללב שלי אתמול להתפוצץ משמחה. מה היה שם שגרם לאנשים להמשיך לשיר, לחייך ולצעוד במרץ - גם כשטילים נורו והתפוצצו מעל לראשם. גם כשמנגינת הרקע שלוותה את הצעדה, כמו מארש צבאי, הייתה הארטילריה הכבדה שצה"ל ירה לעבר עזה.
מסלול הצעדה, רק לפני שבעה חודשים היה נתיב מוות. כל מי שצעד בו בחג שמחת תורה נרצח באכזריות לקול תשואות המחבלים. מרצחים בשחור נסעו בו, נושאים כלי הרג. אז, כשהשמיים הקדירו, תושבי שדרות חזו במראה פלצות של רצח חברים ובני משפחה תמימים, שרק ביקשו לשמוח עם התורה.
ברחוב נשמעו אז קולות השבר והבהלה ולעומתם מצהלות ותשואות המרצחים - מחבלים בטויוטות לבנות, שמילאו את הרחובות בצרורות שחורים של ירי ושנאה. אתמול, צעדו שם אלפים רבים, נהרות אדם בכחול-לבן עם דגלי ישראל מונפים בגאווה.
לקול ההמון השר, מכל החלונות והמרפסות הציצו ראשי תושבים. חלקם לבשו כתום - זכר למאבק על מי שהיו הקו הראשון בהגנה על ההתיישבות בעוטף והם זוכרים ולא שוכחים...
בניגוד עז לאז, השמים היו תכולים, נקיים מענן והרחובות נשטפו וטוהרו בהמון יהודי: אנשים, נשים וטף צועדים זקופי קומה יהודית, מלאי שמחה ודרישה לשוב. לשוב לחזון הציוני, לשוב לחזון הנביאים, לשוב למקום שפעם, בזמן מתוקן הייתה בו התיישבות יהודית גדולה וענפה. לשוב לעזה, לשוב לעצמנו, לעצמיותנו. פלא שדמעות של שמחה והתרגשות שטפו את עיני התושבים ההמומים?
הם הזמינו את כל בני הבית לחזות בפלא הזה המרגש והמרפא שמתחולל מתחת לביתם. על פניהם נסוך מבט של "היינו כחולמים". וכולם שם, בחלון או במרפסת, הצטרפו לשירה האדירה והשמחה שעולה מן הרחוב: "לא, לא, לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר!"
תמיד כשניסיתי לדמיין את הגאולה, שבע"ה בוא תבוא, כך דמיינתי אותה. אני לא מנותקת ממה שקורה. ברור שיש לנו עוד דרך עד שנגיע אליה בשלמות, וכמובן שאנחנו לא מפסיקים להתפלל ולפעול עבורה. אבל אתמול פתחנו לה פתח, והקב"ה פתח לנו פתחה של גאולה. כל מי שהיה שם, טעם לרגע טעימה ממנה, טעימה מרפאת ומטהרת מכל כך הרבה שברים, כאבים וצער.
לרגע אחד, כל מי שהיה שם חווה את התמונה השלמה, רצף חיים של אומה: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". ותודה לתנועת נחלה ולדניאלה וייס.