לא תהיה הדלקה המונית בהר מירון השנה, ולא הילולא רבת-עוצמה ששמו של רבי שמעון בר יוחאי נישא בה ברמה.
אבל רוחו, דרכו ותורתו של רבי שמעון מאירים ויאירו לנו השנה יותר מאי-פעם. אותה רוח שהביאה אותו לברוח על נפשו ולהסתתר במערה, משום שלא יכול היה להשלים עם ההגדרה "כמה נאים מעשיהם של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות", אפילו לשתוק כרבי יוסי לא יכול היה רבי שמעון אל מול אחיזת-העיניים הזו, אלא אמר בפה מלא את האמת שראו עיניו ושהבין לבו: "כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן" – אמת פשוטה, נטולת-מסכות ומנפצת-מוסכמות, שבשלה נאלץ רבי שמעון להימלט מחרב הרומאים. כבדה היא האמת, על כן נושאיה מעטים, עד כדי כך שלעתים נאלצים הם להסתתר במערה, או לפחות לכבוש פניהם בקרקע. אבל ברבות השנים – מאירה היא באור יקרות, גם לרבים.
השנה הזו היא שנת הסרת המסכות והמסכים, שנה בה למדנו בדרך הקשה להיפרד מסיסמאות מאחזות-עיניים, ולהסתכל – כמו רבי שמעון - למציאות בעיניים: למדנו בדרך הקשה את מחירם העקוב-מדם של הסכמי אוסלו ושל ההתנתקות, ועד כמה מי שבורח מעזה – עזה רודפת אחריו, ובאכזריות איומה. ההבנה, שמשותפת היום לרוב העם, שאין ברירה, חייבים לכבוש את עזה ולפרז אותה – ההבנה הזו היתה עד "הששי באוקטובר" – נחלתם של בודדים, שהוקעו כהזויים.
היום, כשהכותרות מדברות על עשרות מנהרות בין עזה למצרים - קשה להבין איך היתה ממשלה בישראל שבקלות כזו נפרדה מציר פילדלפי, איך קרה שלצבא הגנה לישראל לא היתה מעולם תכנית לכיבוש מחדש שלו, ועל מה בכלל היה הויכוח, שניטש כאן במלוא עוזו רק לפני שבועות ספורים, האם בכלל חייבים להשתלט עליו. אבל המנהרות הללו מעולם לא היו סוד, מי שרצה יכול היה לדעת או סתם להבין בשכל ישר שהן קיימות. פשוט לא רצו לדעת.
למדנו בדרך הקשה שהטילים בלבנון לא יחלידו. היום קשה להבין, איך רבים כל כך בעם האמינו לסיסמת-השקר הזו, איך הסכימו להשאיר את תושבי הצפון לחסדיהם של הסכמים שלא שווים את הנייר עליו הם כתובים, איך איפשרו את רעיון העיוועים שיוניפיל – על שלל חייליו הזרים - הוא שיגן על גבולנו, ואיך נירמלו מציאות מסוכנת כזו. מה שהיום ברור כשמש בצהרים – היה עד לפני שמונה חודשים נחלתם של מעטים, שהיו זקוקים לאומץ רב כדי לומר את האמת אל מול מסכת השקרים.
למדנו בדרך הקשה שמדינה פלסטינית היא סכנה קיומית למדינת ישראל, שאבו מאזן וחבורתו אינם "מתונים", אלא הם תומכים בטבח האכזרי לא פחות מהחמאס, ואף עומדים על "זכותם" לתקצב את מבצעיו. היום פתאום ברור לרבים כל כך, שהעובדה ש"לא הספקנו" לבצע ביהודה ושומרון התנתקות שניה ("התכנסות" קרא לזה אולמרט, מילה כל כך יפה ונקיה) – היא-היא שבזכותה כפר-סבא לא הפכה לכפר-עזה. השבוע למדנו גם, בדרך הכי קשה ומאיימת, את מה שמעטים אומרים כבר זמן רב: שנזקה של הרשות הפלסטינית רב לאין-ערוך על תועלתה, שהיא מאיימת עלינו איום קיומי כבר היום, בשלל דרכים "דיפלומטיות" ו"משפטיות", ולכן אין לנו שום אינטרס לשמר אותה ולעזור לה להתקיים. "קריסתה" לא מאיימת עלינו, להפך: קיומה הוא סכנה איומה עבורנו.
למדנו בדרך הקשה לא רק שבית הדין בהאג אינו אלא הצגה אנטישמית בתחפושת מודרנית, אלא גם – הפלא ופלא! – שלא נכון שבג"צ מגן עלינו מפניו. זוכרים את סיסמת השקר הזו? מפליא איך היא התנדפה בהבל-פיהם של ה"שופטים" המעונבים ועטויי הגלימות, שלא הבינו אפילו עד כמה מדינה שלמה התמסרה שנים לעגל-הזהב הזה של "עקרון המשלימות", לפיו ככל שנקריב יותר קורבנות לתפיסת העולם הנאורה של בג"צ, כך נהיה מוגנים מאימת-פסיקה אנטישמית של בית הדין הבינלאומי. פתאום מתברר שזה בדיוק הפוך: שהתובע בהאג החליט לפעול נגדנו דווקא על סמך דבריהם של ראשי משפטני השמאל, כמו יהודית קארפ, וטליה ששון. הוסרו המסכות, והאמת ניכרת לעין.
למדנו לפתע פתאום שהתנועה האיסלאמית בישראל, גם בזרוע הפוליטית שלה - היא אויבת שלנו, אויבת מבית, ושראשיה, גם אם הם מדברים במתק-שפתיים – הם תומכי טרור, וגם כשהם חברי כנסת – הם עומדים ללא שום היסוס לצדם של אויבינו המרים ביותר. יותר מידי זמן הוסתרה האמת הפשוטה הזו מאחורי מסכות מחוייכות וסיסמאות מאחזות-עיניים. עכשיו היא זועקת בקול גדול, וגם אלה שמתאמצים שלא לשמוע – לא מצליחים. היום קשה להאמין, שרבים כל כך ראו ברע"מ שותפה לגיטימית להקמת ממשלה בישראל, ויותר מכך: להחזקתה כבת-ערובה, בהיותם "האצבע הששים ואחת". עד היכן יכולה אחיזת-עיניים לעוור גם עיני חכמים.
השנה הזו היא שנת הסרת המסכות, ועם זאת, גם במהלכה יש מי שמנסים למכור לנו מחדש את אותן אחיזות-עיניים: מנסים לשכנע אותנו שכדאי להשיב את השקט לגבול לבנון באמצעות הסכמים, שאפשר למסור את השלטון בעזה לידיים זרות, ושצריך למנוע קריסה של הרשות הפלסטינית. מספרים לנו שאהרן ברק הוא שמגן עלינו בהאג, שאפשר להפסיק את המלחמה בעזה כי בטוח נצליח גם לחזור אליה, ובכלל שכדאי להמשיך להקשיב לכל ה"מומחים" שעד היום מכרו לנו את ססמאות-השקר הלו והטעו אותנו כל כך. מכונות התעמולה עובדות שעות נוספות, כדי להציג אור כחושך, וחושך – כאור. מול תעמולות-השקר המסוכנות הללו, שהיום כבר ידוע לאיזה אסונות הן עלולות לגרור אותנו - אנו נדרשים, כמו רבי שמעון בר יוחאי, לדבוק באמת, להתעקש עליה, לפעול לאורה.
מספר פעמים בפרשת השבוע אומרת התורה את המילים "ויראת מאלוקיך" ובכל פעם מדובר בדרישה לאמת-פנימית: "כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו – נאמר בו "ויראת מאלוקיך" – אומר לנו רש"י שוב ושוב לאורך הפרשה. האמת הפנימית של רבי שמעון בר יוחאי, היא שבערה בתוכו ולא איפשרה לו אפילו לשתוק אל מול ססמאות-השקר מאחזות-העיניים. אנחנו נדבק בדרכו של רבי שמעון, ונאמר את האמת בקול צלול ורם, כי בנפשנו היא. מחיר הסתרת האמת התברר כנורא ואיום, אסור להשלים אתו.
שבת שלום, ול"ג בעומר מאיר לכולנו.