לפני מספר שנים שודרה פרסומת ובה שתי נשים קשישות הולכות יחד ברחוב, רואות מטוס קרב ומתווכחות מהו סוג המטוס החולף מעליהן.
תרחיש דומה עשוי להתקיים בימים אלו, כאשר שניים מילדי שדרות מתווכחים ביניהם בכל יום האם קולות הנפץ שהם שומעים ברקע הם של טנק, תותח או מסק"ר - ובעת בו נכתבות שורות אלו, רעש הנפץ נשמע בחוזקה.
אלו החיים המורכבים בתקופה האחרונה אצלנו בשדרות. באופן שכלי ומנותק מרגש וטראומה, יודעים אנו שאלו קולות חיוביים המטהרים את העולם מהרוע המוחלט שבו, מאלו שרצחו, טבחו, אנסו .יחד עם זאת, החוויה עודנה קשה בתוך הלב פנימה, על אחת כמה וכמה כשאותה אזעקת 'צבע אדום', אותה קיוונו שלא נשמע עוד לעולם, חוזרת חלילה ונשמעת כימים עברו. אין טעם להכחיש את האתגר הקיים בימים אלו בעיר. וברור לגמרי שכל אחד צריך לראות האם עומס זה מתאים לו ולמשפחתו. ראוי להזכיר , את הקסאם הראשון שלה. ספגה העיר לפני עשרים ושלוש שנים בדיוק.
אולם אסור להסתכל על התמונה החלקית של המציאות העכשווית בלבד. לצד הקושי ומעליו יש כאן חיים תוססים: צעירים ומבוגרים, נשים וילדים, ממלאים את רחובות העיר, את בתי הכנסת ואת מוסדות החינוך, את החנויות, את המפעלים ואת בתי המדרש. הכל מתוך הבנה עמוקה ומקיפה יותר על תפקידנו בעת הזאת – לבנות ולהיבנות כ'תגובת-נגד' לאויבינו הגרים בסמוך, עדיין.
במוצ"ש האחרון ציינו את ל"ג בעומר בו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. כמציאות נוראה בה 24,000 מתלמידיו, יכול היה רבי עקיבא להתייאש ולאבד תקווה. אך הוא התעשת, הלך אצל רבותינו בדרום, לימד חמישה מהם, ומשם קמה לתחייה תורה שבעל פה, היא שהחייתה אותנו דורות רבים ובמצבים קשים פי כמה וכמה ממה שחווינו אנו במדינת ישראל הריבונית והמשגשגת. אחת מנקודות היישוב בדרום בזמנו של ר' עקיבא הייתה ברור חיל, עירו של רבן יוחנן בן זכאי, המזוהה עם הקיבוץ הנקרא כך גם היום, סמוך לשדרות.
כאלפיים שנה לאחר מכן שבו הנה בני בניהם, ששאבו דור אחרי דור ממעיינות האמונה והתקווה של גדולי התנאים וציפו בכל ליבם לחזור ארצה. לא כולם מעריכים מספיק את תרומתם של אותם עולים למדינה ולעם. הם מהווים עבור תושבי העיר הבסיס לאמונה ולמבט קדימה מתוך ביטחון ותעצומות נפש כבירים. אמונתם של ראשוני העיר ומקימיה אשר הגיעו ללא ידע מקדים, אותם שהרוו בזעתם ובדם ליבם את המקום בעבודתם, באמונתם ובתפילתם. מעשיהם ספוגים בהווייתה של העיר, ומהווים מקור כוח להמשך דרכם גם בימים אלו, עוגן וכיוון עבורנו להמשיך ולהתחזק גם במציאות הנוכחית.
לצד הגיבוי והעידוד הגדול לצה"ל, ולצד האמירה הברורה לקברניטי המדינה שאין אפשרות להשאיר אבן על אבן בממלכת הטרור הנאצית-חמאסית, יכול עם ישראל כולו ללמוד להאמין ולקוות מממשיכי ר' יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא, ממשיכי אנשי האמונה שעלו ארצה וקוממו עיר לתפארת, בידיעה שלמרות הקושי והכאבים שאי אפשר ולא נכון להתעלם מהם, כולנו יחד נמשיך בעזרת ה' בדרכם של כל הדורות שלפנינו, של אלו שעברו תלאות וקשיים גדולים, קמו בגבורה והקימו את ארצנו.
כולם יכולים ללמוד זאת. בין אלו הנמצאים באותה סירה- החיילים ומשפחותיהם, משפחות ההרוגים והפצועים, משפחות החטופים ואחינו מהקיבוצים הסמוכים ומהצפון, ובין אלו שלא, בין אם תושבי הארץ ובין אם יהודי העולם הרואים וחשים על בשרם מי לנו ומי לצרינו.
הכותב הוא רב ביה"כ 'שארית ישראל' בשדרות, חבר בקהילת 'רעות'