'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם' או אז יתברך עמנו בארצו, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ '... 'וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם'. החיות של עם ישראל בארצו, נובעת מלימוד התורה וקיום מצוותיה. בכך פותחת הפרשה, ואנו, ב"ה, זוכים לחיות בדור בו עם ישראל קם לתחייה, בו הוא שב אל ארצו, אל מולדתו, ויותר ויותר גם אל עצמיותו, אחרי כמעט אלפים שנה.
התורה מתנה את חיות האומה הישראלית בשלום ובשלווה, בתנאי משולש, הכולל הליכה, שמירה ועשיה. 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם'.
התנאי הראשון - 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ', מכוון לעמל לימוד התורה. להתהלך, היינו, להתמיד וללמוד את התורה לאורכה, לרוחבה בארצנו הקדושה. היכרות שכזו מתוך הליכה, מצינו ולא בכדי כבר אצל אברם אבינו כדבר ה' אליו בהבטחת הארץ, 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה'. אומר רש"י, שתהא נוחה להיכבש על ידי בניו. הליכה מתוך התמצאות ללא פחד ואימה. אך לא די בסתם הליכה בארץ, אברם נדרש להליכה רוחנית, 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים'. זוהי דרישת הבורא מאברם בכל גיל גם כשהוא בן תשעים ותשע שנים. אומר רש"י, הליכה זו פירושה, הדבק בעבודתי... היה שלם בכל ניסיונותיי אותך.
מעיר אברבנאל, כי אחרי שהיה אברם במעמד 'בין הבתרים' בו הבטיח לו ה' זרע של קיימא, אברם האמין לכך, למרות שיכול היה לחשוד עם לידת ישמעאל שהוא יהיה זרעו אשר יירש את הארץ. זוהי ההתהלכות הנדרשת, התהלכות בארץ בנחת, בתמימות, תוך קיום רצון ה'.
כציווי ה' לאברם, היהודי הראשון, כן הציווי הוא לאומה היהודית כולה. אומר הרמב"ן, 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי' – היינו, ללכת בדרך אשר אורה אותך. כמו 'אַחֲרֵי ה' אֱלֹקיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ' האמור בדברים [יג ה]. ' וֶהְיֵה תָמִים', היינו, שיאמין האדם בלבו, שהקב"ה לבדו הוא בעל היכולת מתחילה ועד סוף. היקף הליכה בתמימות זו מורחבת יותר אצל רבנו בחיי האומר: דע כי נקרא תמים [רק] מי שתוכו כברו, ופיו ולבו שווים, ומפני שאברם אבינו ע"ה היה שורש האמונה וראש כל המיחדים. [היינו, הדואגים לכך שהפה והלב יהיו תמיד שווים], על כן הזכירו ה' יתברך בלשון ' וֶהְיֵה תָמִים'.
הוא הדין בכל שאר עבודות ה', צריך האדם שיהיו פיו ולבו שווים... כי כל מי שהוא אחד בפה ואחד בלב,... הוא מן הכת שנאמר עליו בתהלים [עח], וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתו.'. על כן, ממשיך רבנו בחיי, באה מצות 'עשה' שבתורה ככתוב בדברים [יח] 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקיךָ'.. הליכה בתמימות זו היא השבח הגדול האמור אצל כל הצדיקים החל בנח עליו נאמר 'אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה'.
כך הוא גם אצל יעקב אבינו, עליו נאמר בבראשית [כ"ה], 'וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם'.. אף יצחק-אבינו נקרא עולה תמימה. בנוסף, גם דוד המלך מזכיר פעמים רבות את החשיבות הרבה בעבודת ה' בהליכה תמימה. בתהלים [טו] הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. בתהלים [קא] ' אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי'. ובפרק [קיט] אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה''. דוד המלך מודיענו, כי בעל מדה זו לפני ה' יתברך , יש לו קיום נצחי לעולם, ככתוב: ' וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם' [מא]. אף בנו שלמה אומר במשלי [י ט] הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח . ןכמו כן ' וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ.'. התנאי הראשון הוא אפוא, הליכה בתמימות אחר חוקות ה', גם אחרי חוקות שעבד ה' אינו יורד לטעמם, שהם בחינת 'חוק חקקתי גזירה גזרתי'. וכל זאת כשפיו ולבו שווים.
עוד בטרם נגיע לתנאי השני, יש לברר עד כמה רחב ומה נכלל בגדר לימוד-התורה? האם גם חשבונות של קידוש-החודש, ודברי אגדה? 'ערוך השולחן' מסתפק האם צריך כלל לברך על דברי אגדה שבמדרש-רבה ברכת התורה, קודם שילמד. השולחן-ערוך, בהלכות ברכות השחר, כותב כי יש לברך את הברכה, בין לפני לימוד מקרא, בין לפני לימוד משנה, ובין לפני לימוד גמרא. ואף יש לברך גם לפני לימוד מדרש, כך גם פוסק הרמ"א. אמו"ר ב'ברכת אשר' הביא את דברי החפץ חיים, שישראל לא נצטוו להיות למדנים או גאונים, אבל כן נצטוו ללמוד, ככתוב 'והגית בו יומם ולילה'.
התנאי השני הוא – 'וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ', היינו, שמירת המצוות. איש ישראל והאומה הישראל כולה, מצווים ללמוד תורה, מתוך מטרה לדעת כיצד עליהם לקיים כל מצווה ומצווה. הנשים מצוות ללמוד את המצוות שהן מחויבות בהן, כדי שתדענה כיצד לקיימן כהלכה.
התנאי השלישי הוא - וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם', כאן כבר הגענו לעצם חובת העשייה, קיום בפועל של המצוות. תרי"ג מצוות מונים מוני המצוות, אך רק האומה כולה יכולה לקיים יחדיו את כולן, כי למשל מי שאינו כהן ולא לוי אינו זכאי לתרומות, או דוגמת מי שאין לו בית לא חייב לקבוע מזוזות. יש בעל קרקע המרבה במצוות התלויות בארץ, ויש מי שאין לו קרקע ופטור אפוא מהן. אומרת הגמרא: מפני מה נתאווה משה להיכנס לארץ ישראל? וכי משה צריך לאכול מפריה או לשבוע מטובה של הארץ? אלא שמשה רבנו, נתאווה להיכנס לארץ כדי שהמצוות תתקיימנה על ידו . כך הוא בסוטה [יד,א], ואכן כל מי שבחו"ל אינו מחויב במצוות אלה. וכן על זו הדרך.
בימי שמואל הנביא הוכו ישראל בידי סרני פלישתים, פעם אחר פעם, עד שאומר שמואל אל כל בית-ישראל, בדומה לאמור בפרשתנו. 'אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה', הסירו את אלוהי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו לבבכם אל ה' ועבדהו לבדו ויצל אתכם מיד פלישתים. היו אלו הצקות חוזרות ונשנות מצד הפלישתים. [אין חדש תחת השמש...] ישראל נענו לקריאתו של שמואל הנביא. נערך כנס התעוררות גדול במצפה, הפלישתים שוב פרצו במלחמה, אך הפעם בסייעתא דשמיא תרתי משמע, ישראל נצחו ניצחון מוחץ שהחזיק מעמד עם השלכות מרחביות כל ימי חיי שמואל. במילים אחרות, יש לנו ניסיון מוכח שהנוסחה של פרשתנו, ברכה והצלחה בעקבות 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ', עובדת הלכה למעשה.
הגמרא בבא מציעא [מב.] אומרת, א"ר יצחק לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו שנאמר 'וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ'. וא"ר יצחק: לעולם ישליש אדם את מעותיו שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו . אומר המאירי במקום: הצדיקים ראוי להם לחוס על ממונם... דרך עצה אמרו: לעולם ישליש אדם את נכסיו שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו. כך גם כל יועץ עסקי הגון ימליץ ללקוחותיו, עצה טובה ובדוקה לפזר את השקעותיו בין סוגי מניות ולא לשים את 'כל הביצים בסל אחד'.
וכאן תמה אני בתמימותי, על כל הרחוקים עדיין מתורה ומצוות, הרי הינכם חלק מעם הספר בהא הידיעה, ספר התנ"ך, את שמואל פרק ז, ודאי קראתם, ומול אויבינו סרני פלישתים דהיום, נלחמים אנו יחדיו שוב ושוב, תוך שלאורך השנים ניסינו הכל, צבא גדול, צבא קטן, מטוסי קרב כאלה, טנקי מרכבה, השקעות עתק בחימוש ומעל הכל שילמנו מחירים יקרים בנפשות יקרות מפז, ובעצם מה לא? ב"ה, בעל המלחמות מושיענו, אך לדאבון לב, המלחמות אינן פוסקות, ואף בין המלחמות השקט הוא לא שקט. תכלס, טרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אל השלום הנכסף, ואומתנו אינה יושבת לבטח בארצה.
בואו ונאזין ונקשיב יחדיו לקריאת ההשכמה הזועקת מדי שנה בפרשה. 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם'. הבה נתאחד בהשקעה הכי מוצלחת, שאף משאבים גדולים אינה מצריכה. נשקיע בכתוב מפורשות בפרשה, ויחדיו נקבל על עצמנו את שלשת התנאים. נשקיע כולם בהליכה, בשמירה ובעשיה, בתקווה לראות בקיום ההבטחה. הלא כדאי?, אולי כמובטח בוא יבוא השלום והשלווה בתוכנו, ובסביבותינו, הכלכלה תפרח, ואולי אף מתוך שלא לשמה יבואו רבים וטובים מכם לשמה, ובא לציון גואל ... חזק חזק ונתחזק.