אל תספרו את הבן שלי! בשום רשימה, תחת שום כותרת.
כשאתם יושבים באולפנים ממוזגים, בפנים מדושנות עונג וחיוכי ניצחון. כשאתם מביאים לסיוע פיזיקאים וסטטיסטיקאים. כשאתם סופרים גופות, ועורמים אותן לגרפים צבעוניים. כשאתם מקטלגים מתים בשורות ישרות בטבלאות אקסל ערוכות למופת.
שלא תעזו לספור את הבן שלי! הבן שלי הוא לא חייל של הימין. הבן שלי לא חייל של הקואליציה. הוא לא חייל של יו"ש. הוא לא חייל של אנשי הפיאות והזקן. הבן שלי לא חייל של השומרון ולא של יצהר.
אל תספרו אותו. אל תספרו אותם. אל תגידו שהבן שלי נפל למרות או בגלל דעותיו הפוליטיות. אל תגידו שהבן שלי נהרג בגלל או למרות השתייכותו היישובית. אל תצבעו את מותו בשום צבע, רק בצבעי כחול לבן.
כי הבן שלי היה חייל של עם ישראל ושלו בלבד. הבן שלי היה חייל צה"ל. הבן שלי לחם בשרות האומה ולמען העם כ ו ל ו.
שומע פיזיקאי? שומע סופר גופות? אני אב שכול. זה מכאיב לי. זה משפיל אותי. זה שורף לי את הלב. זה מעורר בי בחילה ורפלקס הקאה.
ואתם, איך שידרתם? איך הקשבתם? איך דנתם? על גופתו. על גופתי.
וסיפור קטן, לאחר השבעה כשבאנו להר הרצל, ניגש אלינו אחד מהאחראים על ההר, אדם מבוגר בלי כיפה ואמר לנו, אתם יודעים איזה מגזר תרם הכי הרבה קברים במלחמה הזו? בוודאי שאנחנו יודע, אמר לו מישהו, מגזר עם ישראל. וצדק. די לקיטלוגים.