נלחמים על זכות העיוורון

לאחרונה סיפרה לי קרובת משפחה שכאשר התבקשה להגדיר את עצמה לפני השביעי באוקטובר, הייתה רושמת רשימה ארוכה של תכונות ואיפיונים. המושג 'יהודיה' לא היה כלול ברשימה.

כיום, לאחר השביעי באוקטובר, הדבר הראשון שהיא רושמת בהגדרתה את עצמה הוא 'יהודיה'.

"כל השנים חלמתי על רילוקיישן" סיפרה. "היום אני יודעת שמכאן אני לא זזה. אין לי לאן ללכת או מקום אחר להיות בו".

רבים מאיתנו מתבוננים על המשבר העצום שהתרגש על עם ישראל מאז השביעי באוקטובר ולא מצליחים להבין איך ייתכן שחלק מהציבור היהודי, קטן יחסית אבל קולני ורב השפעה, לא התעורר להבין את מה שרובנו הבנו: זה או אנחנו או הם. איך אפשר שלא להפנים שהרוצחים שהגיעו בשביעי לאוקטובר מעזה, מעוניינים בהמשך הפתרון הסופי של היטלר, לא פחות מזה ושדבר מלבד ג'נוסייד לעם היהודי לא יניח את תאוות הרצח הברברית שלהם? איך אפשר לשקול אפילו לאפשר להם להמשיך להתקיים לצידנו ועוד להעלות על הדעת רעיון עיוועים כמו לתת להם מדינה?

התשובה נעוצה במושג 'תחושת השייכות'.

התבוננות מעמיקה במנהיגי מחאת קפלן ובמובילי דעת הקהל של אליטות השמאל תגלה כי אנשים אלו נלחמים בכל כוחם בנקודה היהודית שבקרבם. מדובר באנשים שלא מוכנים בשום אופן לקבל את השתייכותם לגורל היהודי, לעמם, למטען ההיסטורי, הרוחני והשורשי שטומנת בחובה היהדות. הם נלחמים בכל הכוח באותה נקודה, שמפחידה אותם עד עמקי נשמתם.

מדוע הם כל כך מפחדים מנקודת היהדות שבקרבם? מה מבעית אותם בשייכות שלהם לעמם ולמורשתם? הפחד העמוק הוא מההגבלה הטמונה בהגדרה של זהות ספציפית, מובחנת ומחייבת. כשאדם מכיר ומקבל את יהדותו כחלק עיקרי בזהותו, הוא מבין את עומקה ואת גודל המטען העתיק והמחייב שהיא טומנת בחובה. מאבק האליטות הוא מאבק פראי ואגרסיבי כנגד אותה זהות כי הם לא רוצים להכיר בעומק יהדותם. הם נאבקים על זכות העיוורון.

סאטיריקנית בשם נועה אנגל פירסמה לאחרונה פוסט ובו תיארה נסיעה במונית עם נהג שהקשיב לערוץ 14. "נפלתי על נהג ביביסט שראה ערוץ 14 בפול ווליום. סבלתי בשקט דקה.. ניסיתי להתעסק בנייד. הסחות דעת. לא עזר. סבלתי באמת.. הרגשתי כבר את הבחילה מתחילה לטפס בתוכי.. הוא ראה אותי עם ידיים על האוזניים עם מבט של כמעט התקף חרדה בעיניים .. כבר נכנסתי למצוקה.. הייתי ממש בבחילה פיזית..".

אני מאמינה לאנגל בנוגע לתחושות החרדה, הבחילה והמצוקה. בעיניי, התגובה הפיזית שלה באה מהמלחמה הפנימית העמוקה שיש לה ולרבים מהמחנה שלה עם כוח יהודי תובעני שנמצא עמוק בנפשם. המצוקה נובעת מחוסר היכולת לברוח מהמראה שהציב בפניה אותו נהג מונית: "אנחנו חולקים זהות וגורל שלעולם לא תוכלי לברוח מהם". אנשי הזהות הפלואידית רוצים לחיות בארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות. הם רוצים לספר לעצמם סיפור על זהותם, על חייהם ורוצים להיות מסוגלים להחליף אותו בכל עת שירצו. הם רוצים לברוח מהפנים אל החוץ ולהישאר שם, בעולם של חופש מוחלט: ללא כיעור, כאב, התמודדות או קושי, ללא אויבים צמאי דם ולהבדיל ללא מניחי תפילין ומנשקי מזוזות. עבורם המציאות היא מראה שבה משתקפת דמותם והם לא מסוגלים לסבול השתקפות שאינם אוהבים, אלא שהם מוקפים במראות כאלה, והמראות הללו הם רוב הציבור הישראלי שאוהב ומטפח את זהותו היהודית, שמח בשייכות ובשותפות הגורל ורואה בהם תכלית וייעוד.

אנשים אלה מוכנים לשרוף הכל ובלבד שלא להכיר בשייכותם לעם הזה ולגורלו. המאבק הפנימי הזה עטוף בהמון מילים יפות כמו "ליברליות", "מוסר" , "הומניות", "גלובליזם", "נאורות" וכו' כדי שהם יוכלו להאמין בסיפור שהם מספרים לעצמם ולהביט במראה מבלי לקרוע מסיכות ולהכיר בזיוף.

אדם לא יכול לחיות ללא זהות ולכן האנשים הללו נצמדים לזהויות חיצוניות כמו טובע לקש. רבים מתוכם מזוהים לחלוטין עם מערכות שבתוכם הם עובדים כמו האקדמיה, התקשורת, מערכת המשפט או הצבא. מחיקת הזהות הפנימית מאפשרת למערכות כוחניות לרתום אנשים לשורותיהן ולהפוך להיות הזהות שלהם ובכך להביא אותם להגן על המערכת בחירוף נפש. הם ילחמו בשצף קצף על כוחם ומעמדם של המטכ"ל ואנשי הצמרת הבטחונית גם כשאלה כשלו בכל פרמטר, ילחמו על כוחה הבלתי מוגבל של מערכת המשפט גם כשהיא רומסת כל חוק ויחבקו את עולם התרבות או האקדמיה אפילו כאשר תכנים אנטישמים שולטים בהם. כמובן שהמאבק הזה ייעטף בצלופן מבריק וסרטים צבעוניים של דמוקרטיה וחופש ביטוי. הרי אסור שהאמת תצא חלילה לאור, היא עלולה לנפץ את המראה שעל הקיר שתפקידה להצהיר שהם היפים בכל העיר.

אנשים אלו התמעטו לאחר השביעי באוקטובר: קרובת המשפחה שהזכרתי אינה היחידה. רבים מעם ישראל התעוררו ב7/10 לנקודת היהדות שלהם אבל זו עדיין איננה מסה קריטית. הקומץ שנאבק ביהדותו מפעיל מנופי לחץ עצומים כדי לשכנע רבים בצדקת טיעוני הצלופן של הליברליזם והפרוגרס ומשום כך הם זקוקים לפלשתינים, שבאמצעותם ניתן לשמר את האיום המתמיד על גורל העם היהודי ולתחזק תחושת מוסר ונאורות. הסוגיה הפלסטינית היא עלה התאנה שלהם מפני נקודת היהדות, היא מספקת תחפושת שבלעדיה רואים להם את מי שהם באמת.

האם יש איך להשפיע על אותם אנשים שגורלנו קשור בגורלם? בקבלה מדובר על מושגים של אור ישר ואור חוזר. שכנוע רציונלי, ניסיון לשכנע אדם דרך הצגת עובדות וטיעונים הוא בחינת אור ישר. טענות מנומקות ועובדות סדורות לא ישכנעו אדם שהרציונל שלו משועבד לבריחה והכחשה זהותית. הפעולה הנכונה תהיה בדרך של אור חוזר המוקרן ומאיר מעצם הימצאו כלומר בדרך של דוגמה חיה שאינה מתחנחנת, משכנעת או מתאמצת אלא חיה יהדות בגאון , בשמחה ובתוקף.

עלינו לחיות את הנקודה היהודית ולדבר מתוכה. נקודת יהדות פעילה מעוררת נקודת יהדות אצל הזולת כי בשורש הזה כולנו מחוברים. כאשר הנקודה היהודית של האדם מתעוררת, הוא מרגיש שייך לעם היהודי על כל גווניו בלי תנאי. הוא מוכן להיות חלק מהגורל היהודי, מהמטען ההיסטורי והרוחני של העם הזה, וראיית העולם שלו משתנה לתמיד. גם אם יש ויכוחים על ניואנסים, שנאה ורדיפה כמו של אנשי קפלן לא תוכל להתקיים כשאדם מוכן לאפשר לקריאה הפנימית הזו להשמע ולתפוס מקום.

בכדי להדליק את הנקודה היהודית של אחרים, עלינו לטפח את שלנו, ללמוד אותה ולהשתמש בה ככלי ביטוי וכדרך חיים. הנקודה יהודית מחברת את כל היהודים וכשאחת נדלקת, רבות מצטרפות. כשאדם מדבר על שותפות הגורל, על ייעוד משותף שאותו הוא חי ושבו הוא מאמין, כשאדם חי את זהותו, האור נראה למרחוק ורבים מתקבצים סביבו