זיכרונות ממלחמת ששת הימים בירושלים

מוקדש השנה במיוחד לזכרו של שרגא חסיד הי"ד, חבר יקר מגרעין 'אורים' של בני עקיבא, לוחם בגדוד 28 – 56 שנים היינו יחד באזכרות הגדוד, והוא נפל באשקלון מטיל עזתי, במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת, אחרי שביקר חבר פצוע, שגם הוא היה לוחם בגדוד 28 – נרו של שרגא ממשיך להאיר בתוכי.

השירות במילואים בחטיבת הצנחנים 55 גדוד 28 היה בין הפרקים המשמעותיים ביותר בחיי. מלחמת ששת הימים בירושלים הייתה שירות המילואים הראשון שלי. היא נחתה עלינו בהפתעה מוחלטת, כי היינו אמורים לצנוח בסיני, ולשם היינו ערוכים ומוכנים.

ללחימה בירושלים לא יכולנו להתכונן כראוי – המפקדים שלנו קיבלו תדריך קצר מגג בית ההסתדרות ברחוב שטראוס, ואנו הלוחמים קיבלנו תדריך של רבע שעה באוטובוס, לפני שיצאנו לקרב – אילו היה לנו יום אחד להתכונן, לא היו נופלים רבים כל כך מחברינו.

מעולם לא יכולתי לקבל את האופוריה אחרי ששת הימים, וגם לא את השבר הכבד אחרי מלחמת יום הכיפורים, עם המחדל המודיעיני וההפתעה הקשה – המלחמה הנוכחית מעוררת בי שוב ושוב את זיכרונות המלחמה בסואץ.

בששת הימים איבדנו בחטיבת הצנחנים 55, כמאה לוחמים שכמעט כולם נהרגו ביום קרבות אחד בירושלים – ביום הכיפורים, בשבועיים של לחימה קשה בראש הגשר ובסואץ, איבדנו 52 לוחמים שנפלו במערכה. גם הניצחון הצבאי ביום הכיפורים היה גדול יותר, דווקא על רקע ההפתעה והמחדל.

מפקדי הישיר, מ"מ חבלה בגדוד 28, בן וחבר קיבוץ של השומר הצעיר היה לי חבר קבוע לוויכוח מתמשך על פילוסופיה דתית וחברתית. שנינו גדלנו בתנועות נוער, בני עקיבא והשומר הצעיר, שנינו גידלנו זקן, ושנינו אהבנו ויכוחים סוערים. יחד ישבנו בגדר הגבול בירושלים ליד מעבר מנדלבאום, ודרכנו עברו רוב לוחמי הגדוד בפריצה אל דרך שכם ואל מוזיאון רוקפלר. יחד עמדו רגלינו על הר הבית למחרת, ושם ניהלנו דיון קצר על המשמעות ההיסטורית של היום ההוא – מפקדי שאל אותי על הר הבית: 'יואל, מה אתה אומר עכשיו'? עניתי לו: 'אלפיים שנה נגמרו'! כך אני מרגיש עד היום.

חטיבה 55 גדוד 28 – בית לוויכוח משותף על הדרך הציונית.

בלילה לפני כן, ברוקפלר, הגיע האלוף הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל מאז הקמתו. עמדנו סביבו (בחדר הסמוך לאנדרטה), ואני שאלתי בחרדה: 'רבנו, שמענו שיש פקודה של שר הביטחון משה דיין, שלא נכנסים לעיר העתיקה – הייתכן? אחרי הלחימה הנוראה שעברנו היום, עוד נישאר בחוץ'?

ענה לי הרב גורן: 'יואל אל תדאג, יהיה בסדר'! – נרגעתי.

רק כאשר נפטר הרב גורן זצ"ל, הבנתי שהוא דאג הרבה יותר ממני.

מפקדנו מוטה גור התראיין אז לקול ישראל, וסיפר איך הגיע אליו הרב גורן לרוקפלר, למטה החטיבה, ואמר לו: 'מוטה, ההיסטוריה היהודית מחייבת אותך לשחרר את העיר העתיקה'! מוטה גור השיב ל'כבוד הרב', שהוא שואב הרבה השראה מההיסטוריה היהודית, אבל פקודות הוא מקבל רק 'מממשלתי הנבחרת'.

ענה לו הרב גורן: 'מוטה, ההיסטוריה היהודית לא תסלח למפקד בצה"ל שעמד בשערי העיר העתיקה ולא כבש אותה, ואם אתה צריך פקודה, אני אלוף בצה"ל נותן לך פקודה'... מוטה חזר והשיב: 'כבוד הרב, זה אי אפשר'.

באותן שעות, התחוללו שני אירועים היסטוריים כבירי משמעות –

ממשלת האחדות הלאומית הראשונה במפעל הציוני, והראשונה בתולדותינו מאז פילוג המלוכה אחרי דוד ושלמה! התכנסה לישיבת חירום (טלפונית?!) לפי דרישתם של יגאל אלון איש תנועת העבודה, ומנחם בגין מנהיג תנועת החרות, שדאגו אף הם. בניגוד לעמדתו של שר הביטחון החליטה ממשלת ישראל להטיל על צה"ל לשחרר את העיר העתיקה. מוטה גור קיבל את הפקודה מממשלתו הנבחרת.

במקביל, ביקש המפקד הירדני בתוך העיר העתיקה לצאת מן העיר הנצורה. בית המלוכה ההאשמי ומפקדת הצבא הירדני לא היו מאשרים זאת בשום פנים, בהיותם 'שומרי המקומות הקדושים' לאסלאם. אבל המצרים, שלא סמכו על הירדנים, דרשו והציבו קצין מצרי כמפקד החזית המזרחית נגד ישראל. הגנרל המצרי עבד'ל מונעים ריאד לא הבין דבר ב'מקומות קדושים', ולא במלחמה נואשת בין בתים וחצרות, והוא אישר לכוח הירדני לצאת מן העיר. מפקדנו מוטה גור הגיע להר הזיתים וראה הר הבית ריק! אחרי שהירדנים ירו משם ירי קטלני על הסיירת בתחילת הלילה. אז שלח מוטה את כל הכוחות לשער האריות – אנחנו נכנסנו בשער האריות, ולתוך הר הבית בשער השבטים, כ-3 שעות אחרי שהכוח הירדני יצא. יום שחרור ירושלים הפך לחג היסטורי.

כשאני חושב על מאות האנשים שלא נהרגו ביום ההוא בעיר העתיקה, אני מודה לה' על הנס הכפול הזה, נס שחרור ירושלים, חיבור מופלא בין מסירות הנפש של הלוחמים לבין עזרת ה' "לפנות בֹּקר", כמתואר במזמור תהילים מ"ו, שקראנו כל בוקר בימי הכוננות לפני המלחמה.

מורא מקדש

בוקר כ"ח באייר התשכ"ז – משער האריות פנינו אל שער השבטים, צנחנים ירו צרורות בשמיכות חמות וריקות של חיילי לגיון שעזבו את העיר לפנות בוקר – מפקדנו מוטה גור ז"ל פנה בקשר: 'חדל אש, כל הכוחות חדל אש, מקום קדוש – לא יורים, הר הבית בידי!' (כך שמעתי באוזניי) – צועד הייתי בהר הבית במנעלי הצבאיות ובאפונדתי (שלא כהלכה, אך בשעת מלחמה ודאי מותר!), בעקבות הזחל"ם של מוטה גור, בשביל המזרחי של הר הבית, ולנגד עיניי המדרגות העולות אל מקום המקדש! ידעתי אז שחוצה אני את עזרת הנשים, שזכרתי ממסכת מידות.

בן 21 הייתי, ושום ספק לא היה לי! עד היום אני בטוח היכן בדיוק מקום המקדש – מי שלא יודע, כנראה לא רוצה לדעת. חיילים עלו בריצה לראות את הכיפה ואת הסלע גם אחרי שהוכרז המקום כמטוהר מאויב, שכבר נטש בבוקר. ואני, מורא מקדש היה עלי! שלוש פעמים עליתי אז להר הבית כחייל תחת דגל ישראל, ושלוש פעמים לא עליתי במעלות אל הקודש. גם כשהרב שלמה גורן זצ"ל עלה שמה עם כל החטיבה למסדר ניצחון, נשארתי בין העצים בהר הבית, מפני מורא מקדש – שרגא חסיד הי"ד נשאר איתי לשמור עלי...

אילו יכולתי לקבוע מסמרות אז, הייתי סוגר את רמת כיפת הסלע כולה, לכל אדם – כי אין כניסה למקום הקודש בלי הבדל דת, גזע ומין, לא ליהודי, ולא למי שאינו יהודי, לא לכהן שאינו טהור, ולא לתייר. כמו בהר סיני בשעת מתן תורה – שום אדם לא נכנס למקום המקדש.

הייתי נותן למוסלמים להתקבץ ולהתפלל בכל שטח 'אל-אקצה' חוץ מכיפת הסלע, מקום המקדש – יותר קל היה אז להסביר לכל העולם, שאף אחד לא נכנס, מאשר לאסור כניסה ליהודים, ולהתיר לתיירים – אולי גם הוואקף היה מקבל זאת אם זה היה התנאי הישראלי לקבלת המפתחות ל'אל-אקצה', ואם הפרת ההסכם הייתה מובילה לסגירת ההר כולו. מקום המקדש לא יונף בו שום דגל – הוא המקום של ה' א-לוהים, א-ללה האחד והיחיד, כפי שמאמינים יהודים ומוסלמים כאחד!

בוקר אחד בקיץ התשכ"ז, ניצבנו בישיבת מרכז הרב אחרי התפילה – מו"ר הרצי"ה ומולו ר' חנן פורת (זכר צדיקים לברכה), וחנן אמר: 'רבנו, הגיע הזמן ללמוד הלכות בית הבחירה'! – מו"ר הרצי"ה ענה לו: 'חנן, עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם'! חנן חזר שוב ושוב, והרצי"ה ענה באותן המילים, שוב ושוב.

נדהמתי אז מדברי מורי ורבי – רק ממרחק השנים למדנו על בשרנו, כי היטיב לראות.

"ה' מי יגור באֹהליך, מי יִשכֹּן בהר קדשך? – הולך תמים, ופועל צדק, ודֹבֵר אמת בלבבו" (תהילים ט"ו).

מוקדש לזכרם של חללי הגדוד והחטיבה ת.נ.צ.ב.ה.