מודעות מושקעות המתפרסמות בשבועיים האחרונים מטעם ארגון אח"י - אסטרטגיה חינוכית ישראלית, מעל דפי עיתוני ועלוני המגזר הדתי, מזמינות את הציבור לכנס בשם "דרושות תשובות" שיערוך הארגון ויעסוק, איך לא, בנושא תופעת הדתל"שיות במגזר ודרכי ההתמודדות עימו.
ראוי לומר באופן ברור וחד כי למרות שנושא זה כבר נחקר, דובר וטופל בעשור האחרון באופן מסיבי ביותר אין בכך די והוא מהווה נושא ראוי מאין כמותו להמשך דיון וחשיבה רעננה ומחדשת של אנשי חינוך, רבנים, אנשי אקדמיה וכל מי שיכול לתרום להבנת התופעה ולסיוע בצמצומה.
כאב הלב והצער האישי והציבורי הכרוך בעזיבתם של צעירים את הדרך שעליה התחנכו בבית הוריהם וקטיעת שרשרת הדורות של חיי תורה ומצוות מצדיקה ואף מחייבת עיסוק מתמיד בתופעה זו ומאמץ אישי וכלל ציבורי למציאת מסילות לליבם של צעירים אלה על מנת שיאמצו אל חיקם את מסורת אביהם ולא יטשו את תורת אימם.
אולם, המטרה החשובה כשלעצמה אינה מהווה היתר לכל ארגון, חשוב ככל שיהיה ולאנשיו המכובדים, לנקוט, כפי שמשתקף מן המודעה על הכנס, בדרכים שהן לכל הפחות שגויות. גם אם נניח שכשלים אלה נעשים בתום לב ובשל הלהט והרצון הכן הנובע מכאב אמיתי לתרום לצמצומה של תופעת הדתלשיות, מן הראוי להצביע על כך.
נתחיל בתוכן הכנס והמודעה המתלווה אליו. האווירה שמשרה כותרת הכנס והתוכן המפורט כפי שמופיע במודעה אינו של שיח משתף שמטרתו הקשבה ודיון לצורך ליבון התופעה והדרכים להתמודדות עימה. אלא של האשמה חמורה שמטיחים מארגניו "בחינוך שלנו" כל זאת תוך שימוש לוחמני במידע שגוי, בכותרת מאשימה, בניסוח שאלה רטורית וכדומה.
מארגני הכנס מתעלמים, כנראה במכוון, ממחקרים רבים שנעשו בשנים האחרונות ואשר הוכיחו כי אחוז הדת"לשים במגזר הדתי-לאומי עומד על כ 20% (תלוי בהגדרת התופעה), בעוד הם מכתירים את השיחה הפותחת של הכנס בכותרת "מעל 30% מבני הציונות הדתית חוזרים בשאלה...".
נמשיך עם כותרת הכנס הלוחמנית שאותה בחרו מארגני הכנס "דרושות תשובות". כאשר מישהו דורש משהו, הוא מכריז על עצמו כגוף שיכול לדרוש ובאותה נשימה שיש גם מישהו שנדרש לספק תשובות. זוהי עמדה לוחמנית וזרה לרצון לדיון פתוח, מכיל, קשוב ואכפתי.
נחתום חלק זה בשימוש שנעשה בשאלה הרטורית שאותה מציב הכנס בשיחה הפותחת "האם החינוך שלנו נכשל?" גם כאן השימוש במילה "נכשל" תוך הצבעה על "החינוך" כאשם, אינו מעודד, בלשון המעטה, הזמנה של כלל הציבור לדון בפתיחות בסוגיה הכאובה ומכניס להתגוננות רבתי בעיקר את אנשי החינוך ומערכת החינוך הדתית אך יחד איתה ציבור רחב שאינו חושב שדווקא החינוך נכשל ואולי התשובות נמצאות בזירות נוספות שלא עולות כאן.
אך כל זה הינו משני ביחס להעמדת החינוך ובעיקר מערכת החינוך בליבת הדיון כ "נכשלים" וכ "אשמים" בתופעה והוקעתם לקיר הקלון הציבורי. ראשית, למרות שמערכת החינוך מהווה, ללא ספק, חוליה חשובה ומרכזית בתהליך החינוך של ילדנו לחיי תורה ומצוות. אך יחד עם זאת, היא אינה הגורם היחידי שעליו מוטלת האחריות לתהליך והיא אינה היחידה שנדרשת לבחון ולחפש דרכים חדשות ובעלות אפקט משמעותי בנושא זה.
האחריות מוטלת על כלל הגורמים – הורים, רבנים, אנשי רוח וגיבורי תרבות וגם על הציונות הדתית כולה כקהילה ורק שילוב של כל הכוחות יחד נוכל לראות שיפור ראוי בנושא. מחקרים שנעשו בתחום זה העלו כי הצעירים לא מציינים דווקא את מערכת החינוך כחוליה "החלשה" בתחום החינוך לאמונה וחיי מצוות ואף להיפך במרבית המחקרים היא מקבלת הערכה גבוהה על עשייתה בתחומים אלה.
אך יותר מכך, גם אם יש מקום לשיפור וחידוש בעשייה המגוונת של מערכת החינוך וכפי הנראה יש בהחלט מקום לכך שהרי איזו מערכת יכולה לומר כי אין מקום לחידוש לשיפור בעבודתה, הצבת המציאות באור שלילי תוך התעלמות מוחלטת מהבעת הערכתו של הציבור כולו על העשייה הנפלאה ויוצאת הדופן של מערכת החינוך בתחומי החינוך בכללותו ובפרט בתחום החינוך לחיי תורה ומצוות במגוון מפואר ומגוון של דרכים ושיטות, מהווה פגיעה בלתי נסלחת במערכת זו ובאנשיה המקצועיים והמסורים בכל הרמות.
צריך להפנים כי מערכת החינוך בעידן הפוסטמודרני של המאה ה21 נדרשת להתמודד עם אתגרים חינוכיים משמעותיים קשים וחמורים יותר לאין ערוך מאשר מערכת החינוך של אמצע וסוף המאה ה 20 כשהפיתויים מכל הסוגים ויכולת מימושם פתוחים ונגישים באופן כמעט אינסופי עבור כל צעיר.
לכך צריך להוסיף אילוצים מערכתיים, תקשורתיים, פוליטיים ואחרים שבתוכם צריכה מערכת החינוך לפעול. אך למרות קשיים אלה מערכת החינוך לא רק שלוקחת אחריות ומנסה בכל כוחה להתמודד עם אתגרים רבים אלה היא אף מצליחה הרבה מעבר למשוער ולצפוי.
נתחיל מכך שאחוז הדתל"שים שעוברם התכנסנו כאן אינו שונה באופן מובהק מאשר בשנים קודמות וביחס לשנים מסוימות הוא אף מצומצם יותר. אך חשוב הרבה יותר, אחוז גבוה של בוגרי מערכת החינוך הדתית הינם בוגרים מעוררי השראה אשר משלבים ספרא וסייפא בגדלות ובעמקות ומקדמים את משנתה של הציונות הדתית כמה וכמה צעדים קדימה ודי לנו לראות צעירים אלה בימי המלחמה שאנחנו נמצאים בתוכה.
ראוי אם כן, לעסוק בתחום החינוך לחיי תורה ומצוות, לנסות לשפר ולתקן את הדורש תיקון ובודאי יש מה לעשות ולתרום בתחום אך ראוי לעשות זאת באופן אמיתי וכן מתוך רצון לשמוע ודון באופן פתוח וחופשי ובמיוחד תוך הבעת הערכתו של הציבור לעשייה החינוכית הנפלאה הנעשית במערכת החינוך הדתית לגווניה ולסוגיה. ובכך נזכה להגדיל תורה ולהאדירה.
ד"ר עדו ליברמן הוא סוציולוג של החברה הישראלית וחוקר הציונות הדתית, מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי