מבחינתי, אחד הרגעים הקשים בחיים הוא הרגע בצאת שבת או חג, שבו פותחים את הפלפון כדי להתעדכן בחדשות.
המעבר בין קודש לחול הוא קשה בכל תקופה, אולם בתקופה מאתגרת כשלנו, אני זקוק לתרגול נשימתי של מספר שניות לפני ההתעדכנות מה התרחש בעשרים וחמש שעות האחרונות. נשגב מבינתי מדוע ישנם שומרי שבת וחג (שאינם בתפקיד בטחוני) שמנסים "לצוד" ידיעות חדשותיות בזמן הזה.
יתכן שחז"ל היו ערים למצוקה זו ולכן שבעת הימים שלאחר חג שבועות נקראים "ימי תשלומים". חכמים תקנו שלא לומר תפילת תחנון עד י"ב סיוון, כי "תשלומין כל שבעה" (חגיגה יז, א) – בזמן בית המקדש היה ניתן להשלים את קורבנות החג בשבעת הימים הללו (בפועל נוהגים רק שישה). ימים אלו ימי המשך למתן תורה: "ותמיד בקרב הימים הללו לא ימוש מנגד עיניו לחשוב במעמד הר סיני, ויצייר בשכלו איך עמדו ישראל בטהרה נגד ההר מול האלוקים" (ספר חמדת ימים).
בפועל אנו מישירים מבט לקראת האתגרים שהימים הקרובים מזמנים לנו, אולם חג מתן תורה שחווינו אמור להישאר ברקע. המערכה בדרום; המערכה בצפון ובשאר הגזרות; האויבים מבית והאויבים מבחוץ – שום דבר לא ישכיח מאיתנו שעמדנו וקיבלנו תורה בהר סיני.
אסרו חג שמח.