גיבורים ודמויות מופת פלאיות רבות העמיד עם ישראל לאורך הדורות. מכוח אותן דמויות שהטביעו חותם בל יימחה על האומה מקבלים גם אנחנו, בדור הזה, השראה ותעצומות נפש להתמודדות עם אתגרי חבלי משיח.
אחת מהדמויות המופלאות האלה, שבשבת הקרובה – ט' בסיוון, נציין את יום הסתלקותה ה־185 היא של רבי ישראל משקלוב, מגדולי תלמידי הגאון רבי אליהו מווילנה, ומחבר הספר המונומנטלי בנושא מצוות התלויות בארץ "פאת השולחן".
כשהתוודעתי לדמותו של ר' ישראל עמדתי נפעם נוכח תעצומות הנפש הבלתי נתפסות של מי שהמילים "ארץ ישראל נקנית בייסורים" היו עבורו לא רק אמרה תלמודית אלא לחם חוק ממש. מסכת ייסורים שלמד, חזר, שינן והנציח בכתביו לדורות הבאים.
היה חשוב לי לחזור לר' ישראל ולדמותו כדי להזכיר לעצמנו, בימים אלה של מאבק גדול ויומיומי בצפון הארץ, מהם שורשי האחיזה שלנו בחבל הארץ הזה ומה המחירים ששילמו יהודים כדי להיאחז בו. אין לי ספק שגיבורי הצפון של דורונו שואבים כוחות, גם אם באופן לא מודע, מגיבורי הצפון של הדורות הקודמים ולכן עלינו להעלות אותם על נס.
זאת גם הזדמנות נוספת לחדד לעצמנו ולאחרים את שורשיה ההיסטוריים של הציונות בדורות האחרונים, שבקודש יסודם. וכפי שכתב הרב עודד וולנסקי על ההיבט המעשי־התיישבותי שייחד את עליית תלמידי הגר"א: "עליית תלמידי הגר"א לארץ היא קודש־קודשים. כל התורה כולה, בדבר גדול שבה – מעשה מרכבה, ובדבר קטן שבה – הוויות אביי ורבא, עולה לארץ ישראל. מטרת עליתה היא ליישב את הארץ כיסוד הגאולה, ובזה יתרון מעלתה על עליית גדולי החסידות, אשר קדמה לה בכמה שנים" (אבן ישראל חלק ה עמ' כו).
וגבר ישראל
ר' ישראל משקלוב נולד בשנת תק"ל (1770), "אצל הגר"א למד רק בשנת חייו האחרונה. הוא שימש אותו בשנת תקנ"ז (1797), ובעשרים הימים האחרונים לחייו של הגר"א לא מש יומם ולילה מעל יד מיטתו. למרות פרק הזמן הקצר, יחסית, ששהה במחיצתו של הגאון. הוא נחשב לאחד המובהקים שבתלמידיו, ואחר פטירתו עסק עם חברו ר' מנחם מנדל משקלוב בהבאת תורתו לדפוס. ר' ישראל סידר את פירושי הגר"א לשולחן ערוך אורח חיים" (הרבנית נחמה אריאל, "טללי אורות" ח, תשנ"ח־תשנ"ט).
בסוף שנת תקס"ט (1809) עלה ארצה בראש השיירה השלישית של תלמידי הגר"א ובהמשך התיישב בעיר צפת. על הייסורים שעברו עליו שם כתב בהקדמתו המפורסמת לספר פאת השולחן. הצרה הראשונה הייתה המגפה הקשה שפקדה את האזור, שבה הלכו לעולמם כמה מבני משפחתו הקרובים – אשתו נפטרה בדרכם לירושלים מאימת המגפה:
"בשנת תקע"ג (1813) בשובי ממדינתינו אחרי עזרני הרחמן ויסדתי יסודות קבועות לישוב ארצינו בכל גלילותינו, ופגעתי בזמן צרות המגפה... ותעשה בני אדם כדגי הים רחמנא ליצלן ויברחו אנשים רבים למדברות וליערות בשיירות. וגם אני ובני ביתי נסענו לעה"ק ירושלם ת"ו ואני בדרך מתה עלי נוות ביתי אשת נעורים הצנועה יראת ה' מרת העני' תנצב"ה ביום ה' סיון" (הקדמה ל"פאת השלחן").
בבואו לירושלים נפטר חתנו בגיל 17, לאחר מכן נפטרה בתו בגיל 18. הבת הותירה תינוק שעול גידולו נפל על כתפיו השחוחות של הסב – ר' ישראל וגם הילד הזה נפטר בהגיעו לגיל 20, במוצאי חג הסוכות של שנת השמיטה תקצ"ד (1834).
לאחר מכן נפטרו ברצף בחודש אב בנו בן ה־15 נחמן, בתו אסתר, ובנו בן ה־14 זאב. זמן קצר לאחר מכן הגיעה אליו הבשורה על פטירת אביו שמואל עם אימו מלכה.
איך מתמודדים עם משברים נוראיים כל כך בזה אחר זה?
פליטת בית ישראל
שימו לב לתיאור המצמרר של ר' ישראל, תיאור שיש בו ביטוי גם לגודל השבר ולגודל האמונה:
"והייתי כשוכב בלב ים באש התבערה... ואוהבי וריעי רחקו ממני והייתי שוכב על הגג בוכה ומתנפל ומתחנן לפני אבינו שבשמים, ובתי הצנועה מרת שיינדל תחי' היתה ג"כ קטנה חולה מוטלת על ידי ודמעותי על לחיי עיני ירדו מים על כל אשר עבר עלי וגדול כים שברי" (הקדמה ל"פאת השלחן").
וכך נשא ר' ישראל את תפילתו:
"אנא מלך מלא רחמים חוס נא ורחם על שארית פליטת בית ישראל אוד מוצל מאש אחרי שולחם האם עם הבנים, ותפשתי מעשה אבינו הזקן יעקב אבינו ע"ה אשר נדר בעת צרה. כן אנוכי נדר נדרתי לאמר. והיה אם תעשה עמדי חסד. והקימותני מחלי זאת אז אייגע לסדר חיבור. סדר זרעים בתלמוד ירושלמי עם שיטת אדמו"ר הגאון קדש הקדשי' רבינו החסיד זצוק"ל אשר זכיתי לשמשו לפני מותו. וזכותו הגדול יעמוד לי לחבר ולסדר ההלכות אשר השמיטו רבותינו הקדושים הקדמונים".
גם אחרי כל הצרות הללו לא הרים ר' ישראל ידיים ולא אמר נואש. הוא נישא בשנית וחזר לגליל. אך המגפה שבה, ונטלה את נפשם של עוד שניים מילדיו, והוא עבר רדיפות נוספות, מאסר בבית הסוהר, ואם כל זה לא מספיק:
"בשנת תקפ"ה (1825) גרמו שטפונות לקריסתם של בתים רבים בצפת, ביניהם ביתו של ר' ישראל שיושביו ניצלו בנס. כמה שנים לאחר מכן, בשנת תקצ"ד, הגיע מרד הפלאחים לצפת ולירושלים, כאשר קבוצות של חמולות מג'נין, שכם, אבו גוש ומקומות נוספים החליטו למרוד נגד חובת הגיוס לצבא המצרי. ר' ישראל הצליח להבריח שליח למצרים שהזעיק את כוחותיו של איברהים פאשה.
"בינתיים, הספיקו המורדים לטבוח ביהודים ובנוצרים במקומות שאליהם פלשו ולבזוז את רכושם. הם אף שרפו את בית הדפוס של ר' ישראל ב"ק, שבו היה אמור לצאת לאור ספרו; כתב היד של הספר 'פאת השלחן' נותר אך בנס לפליטה" (ר' ישראל משקלוב: התלמיד שלא ידע פחד, נעם פלאי, מתוך כתב העת 'צריך עיון').
ומתוקה לי מכול
וכך תיאר הרב יהודה לייב מימון בספרו ישראל, תורה, ציון: "והוא, למרות כל מה שסבל נוראות בגוף ובנפש במשך שנות שבתו בארץ־הקודש, קיבל את הייסורים באהבה והשקיע את כל כוחו ומרצו לבסס את הישוב העברי בגליל ולהגדיל תורה ולהאדירה בארץ־ישראל, כמו שמספר הוא בעצמו:
"ביסורים רבים עמדה לי שזכיתי להסתפח בנחלת ה' ולהגנדר בעפרה זה שבע ועשרים שנה, והרבה נתייסרתי, והרבה יגיעות על תקוני־ישיבתה יגעתי, וכמה הרפתקאי עדו עלי מיום שבתי, פחד דבר, חרב ורעב טעמתי, ובשבי הקשה בסוגר ישבתי – והרבה הקלתי ועזריתי, ארצנו־הקדושה ואנשים בה בעז"ה בכל כוחי עבדתי, והנהגת כולל ציבור טהור בכל כוחי עשיתי, ועבודת לימוד ברבים קבעתי, ויסודות ארצנו הקדושה הרבה מחוץ ופנים יסדתי, בחוץ לארץ בשער בת רבים בין גדולי ישראל קרן ארץ קדושה הגדלתי, גם לגליל הקודש, גם לעיר הקודש תוב"ב ראש ישובים הרמתי..." (הקדמת "פאת השולחן").
ואחרי הכול, במילים אלה תיאר את הקושי שלו לעזוב את הארץ למשימת צדקה שאליה התבקש לצאת: "וגם כי היה כבד עלי ככובד־אבן ונטל־החול, המשא הכבד הזה, לצאת מארץ קודשנו אשר נתקשרתי אליה ביסורים וגעגועים רבים כצמא אלי מים, וחביבה ומתוקה לי מכול..."
מכוח השורשים האיתנים הללו, גם אנחנו נאחזים עכשיו בצפון ובכל חלקי ארצנו הקדושה. וליבי אומר לי שר' ישראל מביט על בניו חביביו, מיישבי הגליל וכל אזור הצפון שעליו מסר נפשו, הגיבורים של דורנו ואומר: "עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".