נשיא בית המשפט העליון ימונה בכח ובכפיה – כך הבהירו אתמול שלושה שופטים "עליונים", כששלפו במפתיע, ללא כל דיון מקדים, ואפילו ללא המתנה לעמדת המדינה, את נשק ה"צו על תנאי" נגד יו"ר הועדה לבחירת שופטים, שר המשפטים יריב לוין.
(לאלה שפחות בקיאים: צו על תנאי הוא הליך ש"הופך את נטל הראיה". מרגע שיצא, לא העותר צריך להוכיח את צדקת טענותיו, אלא דווקא המשיב. צו כזה מוצא כמעט תמיד רק לאחר דיון, שלפניו ובמהלכו הצדדים יכולים לטעון את טענותיהם. כאן נקטו השופטים צעד מאד יוצא דופן, השמור למקרים מיוחדים וקריטיים).
הצעד הכוחני הזה בוצע, לפי הצהרת מבצעיו, "מטעמים של יעילות הטיפול בעתירה", שלוש שעות בלבד לאחר שהשיח הסוער על אותו נושא ממש בועדה לבחירת שופטים הסתיים בהבנה שיש להמשיך לעשות מאמץ להגיע להסכמות. אבל לשופטי העליון אצה הדרך, מבחינתם "אוקטובר כבר כאן", אל-לו לבית המשפט העליון להגיע, חלילה, למצב בו הנשיא-המיועד יוכתר כממלא-מקום בלבד, ועל כן יש לייעל את הטיפול, להכניע את השר שאינו סר למשמעתם, ולחייב אותו להגיב בתוך שלושה עשר יום בלבד, כששבוע לאחר מכן – יתקיים הדיון וינתן פסק הדין ע"י חברי אותו בית משפט עצמו בו מדובר. אכן, יעילות מרשימה, ודמוקרטיה הגונה במיטבה.
על מה נסב השיח בדיון הסוער? ובכן, גם הדברים (שאמורים להיות חסויים, כן?) כבר יצאו לתקשורת. לא הספקתי לחזור למשרדי, וכבר הוצף הדובר שלי בשאלות שמצטטות, וכמובן מעוותות, את דברי-שלי באותו דיון. "האם נכון שהשרה אמרה שבית המשפט העליון אונס את הציבור?" – הזדעקה השאלה מהווטסאפ, ומיד לאחריה עוד שאלה: "האם השרה אכן שאלה למה בכלל צריך למנות נשיא לבית המשפט העליון?". לעתים אופן ניסוח ההדלפה מעיד יותר מכל על המדליפ(ה). במקרה הזה, חברי הועדה כולם, מלבד שניים שנכנסו למליאתה מאוחר יותר, זוכרים את הדיון הארוך בסוגיית מינוי הנשיא (הזכור כ"דיון העציץ", ולא בגלל שהתקיים בחודש שבט).
בדיון הזה ביקשתי מחברי לועדה שיבהירו איזה נזק נגרם למערכת המשפט מאי-מינויו של נשיא בית המשפט העליון, ואילו פעולות או משימות מעוכבות-ביצוע בגלל שבראש המערכת עומד "רק ממלא מקום". לאורך כשעה שלמה, לא הצליחו המשפטנים המלומדים שסביב השלחן להציג ולו קושי תיפקודי אחד שנגרם בשל העיכוב בבחירת הנשיא, ומאז אני חוזרת מעת לעת על השאלה ומבקשת סיבה, ולו אחת, לצורך הדחוף במינוי. אין סיבה. אין קושי אמתי. אולי שופטי בג"צ שהוציאו את הצו הבהול "מטעמי יעילות בלבד" יצליחו סוף סוף לנמק את הצורך, שחבריהם לא הצליחו לאתר.
האם אמרתי שבית המשפט העליון אונס את הציבור? רומס – אמרתי: "לפחות חצי מהציבור, זה שאנו מייצגים בכנסת, מרגיש שבית המשפט העליון רומס אותו על בסיס שבועי". וכמו הד לדברי הגיע, שעות ספורות לאחר מכן, עוד צו-על-תנאי. הפעם כזה שמטרתו לקחת מהממשלה את אחד מקלפי-המיקוח במשא ומתן על שחרור חטופינו - את גופת המחבל המנוול ווליד דקה. כן, ממש כך. אחרי שהמדינה הודיעה שגופת המחבל לא נמסרה לקבורה "לאור ההערכה כי הדבר יכול לסייע בקידום המשא ומתן להחזרת אזרחים וחיילים חטופים המוחזקים ברצועת עזה" – החליטו השופטים להוציא צו על תנאי המחייב את המדינה "לבוא וליתן טעם מדוע לא ימסרו את גופת ה"מנוח"... להביאו לקבורה מיידית לפי מצוות דתם ואמונתם של בני משפחתו". באיזו מדינה חיים השופטים הללו?
הם לא רואים את משפחות החטופים? הם לא יודעים שהממשלה עלולה לשחרר למען החטופים הללו מחבלים ואף רבי-מחבלים חיים שיוכלו לחזור ולרצוח? הם לא רואים את חיילינו שמוסרים את נפשם ומשלמים בחייהם למען שחרור חטופינו? הם לא שמעו את סיפורי האימים של החטופים שזכו להשתחרר? גופה של מחבל ארור טורדת את דעתם עד כדי הוצאת צו-על-תנאי? וזו רק דוגמית, אחת מיני רבות.
אולי כדאי להתעכב עוד רגע על הדוגמית הזו, על ההרכב שהוציא תחת ידו את הצו-על-תנאי הזה, המנותק עד אימה ממציאות חיינו. בראשו יושב הנשיא-המיועד. לא פחות. על ידו מככב השופט ששמו לא יורד מהכותרות לאחרונה, זה שנציב תלונות הציבור על שופטים מצא אותו, פעם אחר פעם, אשם באי-אמירת אמת, באי-הקפדה תהומית על כללי ניגוד עניינים, ובקיום קשר חברי תמוה עם עבריינים.
זה שבעיצומה של המלחמה הביע תמיהה מדוע המדינה לא יזמה שחרור של עבריין-טרור לנוכח העובדה שיתר חבריו שוחררו בעסקת-החטופים הראשונה, זה שלא מצא לנכון להתחשב בבקשה לדחיית דיון של עו"ד-מילואימניק שלחם יותר ממאה ימים בעזה. אותו שופט שממלא מקום הנשיא לא מוצא לנכון לקיים אפילו דיון ראשוני בשאלת הדחתו, והנשיא-המיועד אינו רואה פסול בהצבתו בהרכב שדן בעתירה הזו. אז רומס או לא רומס?
חזרה לצו-על-תנאי נגד יריב לוין: שלושת שופטי בג"צ שחתומים על הצו, הדהדו למעשה באופן המוצלח ביותר את דבריו של מושא-הצו, שר המשפטים, שרק שלוש שעות קודם לכן הטיב להסביר – כך על פי הפרסומים שהודלפו לתקשורת – כיצד בית המשפט העליון הופך את הדמוקרטיה למיותרת. ציבור ענק חש שאין טעם להצביע בבחירות – אמר השר – כיון שכל החלטה של הממשלה, כל מינוי שלה, כל סמכות שמסורה לכאורה לידה, וכמובן כל חוק שהכנסת מחוקקת - מועמדים לפסילה ע"י בית המשפט העליון. והנה, אך יצאו הדברים מפיו של מי שלפי החוק אמור לכהן כיו"ר הועדה, ולקבוע את סדרי עבודתה ודיוניה, כולל על מה ומתי מצביעים - ובית המשפט מהדהד ומאשר אותם בצו-על-תנאי מעשה ידיו להתפאר. לא השר יקבע אם ומתי תתכנס הועדה, אלא השופטים שבהם מדובר. הם הרי אינם נוגעים בדבר כמלוא הנימה, נקיים ללא רבב, ונטולי אינטרסים מכל סוג.
בו-ביום שנקבע למסירת הודעת השר-הסורר לבג"צ, יתקיים גם הטקס החגיגי בבית הנשיא, בו יושבעו יותר ממאה שופטים, ש"המשיב" הביא, במאמץ ובכשרון רב, לבחירתם. כולם-כולם נבחרו בהסכמה מלאה של כל חברי הועדה. שיטת המינויים-בהסכמה - שיטה עליה החלטנו יחד, כל חברי הועדה, לרגל מצב המלחמה המחייב אחדות - השיטה הזו הוכיחה את עצמה להפליא. באופן מפתיע התברר, שאפשר להגיע להסכמות ואפילו למלא כך את כל התקנים (כמעט, בירושלים עוד לא הבקענו, אבל גם זה יגיע בע"ה). גם את המינויים לבית המשפט העליון אפשר לבצע בהסכמה, אבל למה בעצם ללכת להסכמות כאלה אם אפשר לאלץ ולכפות בכוחניות?
"נשיאי ישראל, ראשי בית אבותם, הם נשיאי המטות" – כך מכנה התורה בפרשתנו את נשיאי בני ישראל במדבר, ורש"י מבאר שהכינוי "נשיאי המטות" רומז להנהגה החדשה שקמה לעם ישראל במדבר, זו שהחליפה את ההנהגה הלא-ראויה שהיתה במצרים. וכך כותב רש"י: "נשיאי המטות - שהיו שוטרים עליהם במצרים, והיו מוכים עליהם (- במטות ובמקלות), שנאמר (בפרשת שמות): ויוכו שוטרי בני ישראל".
כדי להיות ראויים למעמד נשיא בישראל, צריך להיות מוכה יחד אתם כשהם מוכים, כואב אתם כשהם כואבים, מושפל אתם כשהם מושפלים, נפעם אתם כשהם נפעמים. כך לימדנו הקב"ה עצמו, כשהחליף את ההנהגה הכושלת, אלה ש"נשמטו אחד אחד" בדרך אל פרעה, אלה שאכלו ושתו "בלב גס" במעמד הברית הנשגב בהר סיני – הם הוחלפו בנשיאים ראויים, עליהם כותב רש"י (בפרשת השבוע הבאה): "שהיו מרחמים עליהם, מוכים על ידם... עתה יתמנו בגדולתן, כדרך שנצטערו בצרתן". נשיא בישראל לא רשאי להיות מנותק, עליו להיות מחובר אל העם ברמת החוויה הכי בסיסית.
האם נזכה לנשיאות כזו? עלינו לעשות כל מאמץ שכך אכן יהיה.
שבת שלום