פרס לאחים לנשק? מרגעי השפל של בית הנשיא

מתן פרס הנשיא לארגון אחים לנשק ייזכר כאחד מרגעי השפל של בית הנשיא. איך קונן ישעיהו? "שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר".

המאפיין הייחודי של הארגון הזה איננו עמדתו בנוגע לרפורמה המשפטית או ביחסו לנתניהו. שבעים פנים ושמונים דרגות לקפלניסטים ולמרות האתגר, בשני מובנים הצליח הארגון הזה להתמקם היטב בתחתית הסולם הזה.

ראשית, צריך לחדד את השונות בין קריאתם לסרבנות לבין כל קריאות הסרבנות שנשמעו בחברה הישראלית מקום המדינה ועד היום. כל הקריאות המשמעותיות הללו מימין ומשמאל (אותן ניתן למצוא במאמרו של אודי לבל, "שמאל ימין שמאל", בתוך: מאלטלנה ועד הנה, 2011), עסקו בסרבנות לאקט ספציפי הנתפש כעוול מוסרי קיצוני בעיני הסרבן.

לסרבנות מקומית כזו יש בסיס חזק בתאוריה הדמוקרטית במקרים שהסרבן נכון לשאת בעונש הקבוע בחוק (נציג מפורסם של תמיכה כזו הוא הפילוסוף הפוליטי המשפיע ג'ון רולס), אם כי יש גם תאורטיקנים שדחו אותה מכל וכל (כמו למשל פרופ' שלמה אבינרי ז"ל). מבחינה צורנית, מי שמקבל סרבנות שטחים צריך לקבל ברמה העקרונית גם סרבנות לפינוי ישובים ולהיפך. מדובר כמובן בסרבנים בעלי תפישת עולם וניתוח ערכי-אסטרטגי קוטבי לחלוטין, אך הם שותפים לעצם העמדה שיש לכבד את האוטונומיה של הסרבן ואת סירובו לבצע אקט הסותר עד לאחת את עולמו הערכי ואף לשאת בעונש על כך.

כך או כך, אין כל קשר בין עמדה כזו למה שעשו חברי "סרבנים לנשק". הללו, עסקו בשיטתיות בפירוק צה"ל, התגאו לעיני המצלמות בגיוסם של אלפי סרבנים (ליתר דיוק - 10,000!) שהודיעו שלא יבואו להגן על המדינה פשוט כי הממשלה רעה בעיניהם. אדגיש שוב: זה לא שהם יסרבו לאבטח את בנימין נתניהו. הם לא יבואו להגן על תל אביב ועל שדרות ועל חברון ועל קיבוץ מנרה כאחד. פשוט כי הממשלה ממש ממש ממש רעה בעיניהם.

בראיונות פומביים הם התרברבו בשחצנות איך הם מצליחים לפגוע בכשירות של צה"ל ועל כן יצליחו בקרוב לכפות על המדינה לאמץ את עמדתם בנושא הרפורמה המשפטית. אלימות מסוג כזה איננה מבוססת בשום תאוריה רצינית על סרבנות בחברה דמוקרטית. היא קרובה יותר למרד או למלחמת אזרחים בעילת הפסד בבחירות, או אולי ל"דוקטרינה" של הכסיל ההוא, משה רדמן, שהודיע שחייבים להרוס את כלכלת ישראל כדי שאנשים "יתעוררו".

החומרה של סרבנות שכזו גלויה לעין. היא פיגוע בקודש הקודשים של החברה הישראלית. כל בר דעת מבין זאת, בתוך המדינה ומחוצה לה. בימים אלו חשוב להדגיש שאת האחריות לטבח שעשו בנו האויבים צריך תמיד להטיל על אכזריותם ונבלותם של מחבלי החמאס בלבד, אך אחריות ישירה לפגיעה בכח ההרתעה של צה"ל על ידי חציית קווים אדומים שלא נחצו בישראל מעולם - בהחלט יש להטיל על הארגון הבזוי הזה.

אך שמא תאמרו, ובצדק תאמרו, הרי איש לא העלה בדעתו שהאויב בשער ורק משום כך הם הרשו לעצמם ללכת כה רחוק.

אולי עלינו להניח לשנאות העבר ולשאת כולנו יחד את פנינו קדימה. והנה האחים היקרים לנשק, התגייסו במלוא המרץ לטובת החמ"ל האזרחי שהביא אור וטוב לאזרחים ולוחמים. אלא שגם בענין זה התייחדו לרעה ה"סרבנים לנשק" מכל הארגונים שאתם מכירים, וכפי שאמרו חכמינו על הרשעים - שלעולם אין טובתם שלמה.

עוד כשהדמים הראשונים של הטבח טרם יבשו, החברה' האלה כבר החלו בשילוב המלא בין פעילותם ה"אלטרואיסטית" לרווחים פוליטיים ולהמשך המאבק בממשלה בדרכים אחרות. בכל מקום הם המשיכו להופיע עם חולצות "אחים לנשק" ועם דגלוני ישראל בגירסה החדשה הכוללים את הסמלילים שלהם כממשיכים בדיוק את אותה הפגנה מן השבוע שקדם ל 7.10.

מצב החירום, שהיה והינו שעתה היפה של החברה האזרחית להשלמת פערים או כשלים בתפקוד הממשלה, התכנס אצל החבורה הזו לרטוריקה פוליטית בתכלית: "ראו כמה טוב אנחנו עושים - ואל תשכחו לרגע שכל זה כי הממשלה שלכם כל כך רעה"! על כך אמר ויקטור הוגו על בית בורבון שלאחר הרסטורציה: לא למדו דבר ולא שכחו דבר.

חבר טוב, ששירת כקצין מילואים באוגדת עזה בימי הלחימה הראשונים סיפר לי שקבוצה של אחים לנשק הגיע באחד הימים ההם לאוגדה עם ציוד ותמיכה לחיילים. קבוצה מגוונת של חיילים הבהירה להם בנחרצות שתרומתם מבורכת אבל אין מקום שיכנסו לבסיס עם חולצות אחים לנשק או אם כל חולצה פוליטית אחרת. לכולם ברור היה שזה פשוט לא שייך אחרי ה 7.10. נחשו מה עשו האחים היקרים? אם אין חולצות - אין תרומות. התקפלו ונסעו.

אנחנו עדיין בליבם של הימים הנוראים של מלחמת עזה-לבנון ועוד נכונים לנו אתגרים קשים. אם חפצי חיים אנחנו, הצעד הראשון שלנו כחברה צריך להיות הוקעה של אלו שהעלו על נס את הרס צה"ל וערבבו בצורה מסוכנת את השירות בויכוח הפוליטי. לא מסובך להבין מדוע תומכיהם של הסרבנים הללו הפכו את ההכחשה וההדחקה למקצוע, אך כמה חבל שגם בבית הנשיא לא מצליחים להבחין בין הוקעה לפרסי הצטיינות.