ביום הזה שבו מערכת המשפט כופה על ראש ממשלת ישראל להתמסר במשרה מלאה לעדות במשפטו בשיאה של מלחמה גורלית, על כולנו החובה לזעוק שלא מדובר ברדיפת צדק אלא ברדיפת נתניהו.
הרדיפה האובססיבית הזו תיזכר בתולדות ישראל כמי שהפכה מחנה פוליטי שלם בישראל לקריקטורה אסטרטגית ואינטלקטואלית, ולעיסה מרוכזת של שנאה לא נשלטת. זו גלויה וניכרת בהיבטים הבאים:
א. אבדן היכולת לנתח את מהלכי המלחמה באופן רציונלי, להצביע על ההישגים הרבים של צה"ל במלחמה, ולזהות שדווקא העיקשות של ראש הממשלה להמשיך את המלחמה, להכנס לרפיח למרות לחצי הממשל האמריקאי, לא לסגת מציר פילדלפי, ולהרחיב את המערכה באופן מושכל לזירת לבנון ולהפעיל שם את עוצמתו של צה"ל בצורה הדרגתית ומתוחכמת הביאה לתוצאות מרחיקות לכת שהפכו לטובה את מצבה האסטרטגי של ישראל. את כל אלו מנסים להסתיר מאחורי סיסמאות נבובות על "ראש הממשלה הכושל בתולדות ישראל", ו"הכל לשם שרידותו הפוליטית". נו, באמת.
ב. הגיוס המעוות של צרת החטופים הנוראית ובני משפחותיהם לטובת מאבק פוליטי בממשלה ובעיקר בראש הממשלה, היא כבר תוצר של אותה שנאה שהשתלטה על המחנה הזה. יש גם רשעות בטענה שלראש הממשלה לא אכפת מן החטופים או שהוא מפקיר אותם בכוונה תחילה, אך בעיקר מדובר בכשל של מיסגור מאבק החטופים כמאבק נגד הממשלה. השנאה לנתניהו שכבר היתה שם ב 7.10 שיבשה את דעת ההנהגה הפוליטית של מטה החטופים, וכפי שנוכחנו לדעת מן המסמכים שכבר אינם נסתרים, שיחקו לידיו המרושעות של סינוואר, בדיוק על פי תוכניתו.
ג. גיוס כל מערכות השלטון בצורה עקומה כנגד ראש ממשלת ישראל. בין אם מדובר על נורמה של הסתרת מידע מן הדרג המדיני, שברור לכולם שקרתה בליל מתקפת ה- 7.10, וכפי שמתברר, ממשיכה בימים אלו במסדרונות גופי הבטחון; בין אם מדובר על חקירות סלקטיביות ואכיפה בררנית כשמדובר בסביבת ראש הממשלה; בין אם מדובר על גיוס תקציבי עתק, מאות שוטרים ועשרות פרקליטים למשימת הרשעת נתניהו בעבירות תקדימיות, כפי שנתברר במהלך המשפט, ובין אם מדובר על פתיחה בחקירה כנגד ראש ממשלה ללא האישורים הנדרשים, הגשת כתבי אישום בעיתוי פוליטי, ושורה ארוכה של פגמים חמורים בהתנהלות הפרקליטות במשפטי נתניהו שאין כאן המקום לחזור ולפרטם.
הרדיפה הזו היא עצובה וכואבת משום שאין מדובר באדם פרטי. נתניהו, ככל פוליטיקאי, הוא דמות מגוונת ורבת פנים, במקרה שלו מרובת כשרונות והישגים, וגם מלאת חסרונות ופגמים. אך רדיפתו האובססיבית היא רדיפה של הדמוקרטיה הישראלית. היא חוסר קבלה של דין הבוחר, היא מעילה באמון שמבצעות מערכות החוק בנסיון לכפות על העם את דעת המיעוט באמצעים משפטיים שבעצמם גובלים בפלילים. היא מתבטאת היום הזה בפגיעה חמורה בבטחון ילדינו, כאשר דורשים באופן מופרך מראש הממשלה לעסוק סביב השעון אך ורק בענייני משפטו בשעות אקוטיות לעתידו של האזור ולעתיד המדינה.
חסד עשו עמנו אנשי תאגיד כאן, ששידרו בשבועות האחרונים את הסידרה המו"לים המספקת הצצה מופלאה לנורמות של קשרי הון-שלטון-עיתון ששררו במדינת ישראל מיום הקמתה. האופי המאפיוזי שהיה חלק בלתי נפרד מפעילות העיתון "ידיעות אחרונות" במשך עשרות שנים, הוא הרקע להצעה של מוזס לנתניהו, ולהבנת עומק העוול בהעמדת נתניהו לדין בתיקי 2000 ו-4000 רק מכיוון שמדובר בנתניהו.
זה הזמן לקרוא לקולות השפויים במחנה השמאל להתעשת ולחזור לפוליטיקה של דיון ענייני. אנא, אל תתנו לשנאה להמשיך ולנהל אתכם.
אך בעיקר, זהו היום בו על כולנו לעמוד לצידו של נתניהו ולהשמיע את מחאתו שהיא היא מחאתנו.