"אחים, עמנו שם ליבו מעולם אל האיכות ולא אל הכמות. תורתנו גם היא מצווה לנו לשלוח מאת מחננו את כל אלה שיש לחשדם שחייהם הפרטיים יקרו להם מהעם כולו, את כל רכי הלבב אשר יוכלו בעת סכנה להשליך את דיגלם ולברוח. נלך גם אנו בדרך זאת. מלחמתנו ארוכה וקשה, היא דורשת מכל לוחמיה לא כסף... אלא אהבה בלי מצרים לעמנו וארצנו, גבורה וסבלנות רבה מאוד. ומבין מחונני הסגולות נבחר לנו את חיילי העם באמת"...(יוסף ויתקין, "קול קורא", 1905).
סקר של אכ"א שהתפרסם ב ynet מגלה: רק 42% מקציני הקבע רוצים לחתום על המשך שירות, לעומת 49% לפני המלחמה. בצה"ל ובתקשורת הביעו דאגה.
מעניין! המצופה מאנשי צבא שראו בצבא את תפקיד חייהם ומקומם בעולם, שדווקא בעת מלחמה קיומית תגבר המוטיבציה להמשיך ולשרת. כשאתה כל כך נדרש והעם מעניק לך חיבוק של הכרה תודה אין דבר שיותר מתבקש מאשר להוסיף ולשרת. הדברים אמורים הן לגבי לוחמים מסתערים והן לגבי תומכי לחימה, אנשי מודיעין ואחרים. כולם נחוצים יותר מאי פעם, והנה מתברר שיש ירידה במוטיבציה להמשיך את שירות הקבע. בין הסיבות המוזכרות: שחיקה קיצונית, פגיעה בחיי המשפחה, ואכזבה מרמת השכר.
האמנם?
הרי מוסכם על כולם כי אנו נלחמים מלחמת קיום מוצדקת מאין כמוה. המלחמה היא על הבית , על עתיד ילדינו וזכותנו להתקיים על פני האדמה. ואנשי צבא שראו במקצועם דרך חיים וקריירה מוכנים לוותר בשל אכזבה משכר ידוע מראש?! בשל פגיעה בחיי המשפחה כשעצם קיומה נמצא בסכנה?! שחיקה? כשכל מהותו של הקצין היא חיי צבא?!
לא סביר.
ברשותכם, אציע סיבה נוספת.
האיום בצווי מעצר לבכירי הצבא מצד בית הדין הפלילי בהאג נותן את אותותיו בקציני צה"ל. הקצינים שראו במקצועם קריירה, אחרים שראו מקפצה לחיים אזרחיים שבהם שלל תפקידים בכירים ומתגמלים לבעלי רקע פיקודי, אלה שציפו ללימודים בחו"ל (במימון קרן וקסנר ודומיה) ולהתחככות בקצינים מצבאות אחרים, הכרוכה בארומה גלובלית בינלאומית, גילו שדרכם לפסגה איננה סוגה בהטבות, אלא מסכנת חיים ואפילו מסכנת את יציאתם מהארץ לאירופה ארצות הברית ומדינות נוספות.
לפני מספר שנים קצין בכיר בצה"ל סיפר על חיבתו לביקורים בחו"ל ועל תשוקתו לחיות בניו יורק, וסיפק הצצה לחיים הטובים שאליהם ניתן לשאוף לכשתגיע לתפקיד הבכיר. הוא סיפר על ביקוריו במלדיביים, בסינגפור, בתאילנד, קליפורניה, אמסטרדם.
את פריז הוא מאוד אוהב, אוכל מעולה, קניות. הוא בחוץ לארץ כל הזמן. בחופשות סקי. חברו הטוב, מ"פ לשעבר, חי בוונצואלה על אי... הבנתם את הסגנון. קצין כזה יתקשה להמשיך בתפקידו כשמרחף מעליו איום בצורת צו מעצר בינלאומי וכנראה יעדיף לסיים את שירותו לפני שזה יקרה.
כנגד זה, אנו מתבשרים על שורת קצינים מצטיינים שאינם מצליחים לשבור את תקרת הזכוכית השמורה למי שאיננו מן המגזר הנכון. הם מוסרים את נפשם בשדה הקרב, זוכים בהערצת פקודיהם ובהערכת מפקדיהם, מגיעים לדרגת אלוף משנה ואז מכל מיני סיבות קידומם נעצר. והם פורשים מהצבא. חונטת הגנרלים מהסוג הנהנתן לא אוהב אותם. וכך אנו מקבלים מטכ"ל שבוי בקונספציה האסונית שבו קיימת "חשיבת יחד", שהביאה אותנו לשבעה באוקטובר.
וכמו המחנך יוסף ויתקין בשעתו. ב"קול קורא" המפורסם שהפך לאחד מאבני היסוד בתורת העלייה השנייה. שקרא לעליית צעירים יהודים המסוגלים למאמץ שהוכשרו לו, וטען כי אנשים מחוסרי אמצעים מסוג זה רק יפריעו, יש להבהיר שצה"ל צריך קצינים אחרים שכישוריהם כוללים מלבד מנהיגות וכריזמה, גם תחושת שליחות וצדקת הדרך.
אלה שדרכם עד כה הייתה חסומה. מעז יצא מתוק. הגנרלים "הקרייריסטים" החוששים מצווי המעצר יפרשו מרצונם כי פריז ולונדון קוראות להם, ותחתיהם יבואו קצינים אחרים. אלה שניו יורק לא מעניינת אותם וגם לא המסעדות בפריז. מעניין אותם להגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל. להשיג את אויביהם, ולא לשוב עד כלותם.
הכותבת היא חברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי