בין אמונה במשיח לסגידה לשלום

"משיחיים, קנאים, הזויים", הפכו להיות כינויי גנאי לציונות הדתית. אנשי תקשורת, פוליטיקאים, בכירי צבא לשעבר בעלי הקונספציה שהתבררה כאסונית, מזהירים מפני משיחיות קיצונית שתביא את הקץ על מדינת ישראל.

השמאל איבד את דרכו. עגל הזהב בדמות ה"שלום" המדומיין שהוא סגד לו, התרסק בשבעה באוקטובר ואין לו לאן להוליך את צערו ומפח נפשו. השקפת עולמו קרסה ובצר לו הוא הפך נרגן ואת כעסו (על עצמו?) הוא מפנה אל מי שצדק. אל מי שהזהיר מפני הסכם אוסלו, מי שצעק בקול ניחר: "אל תתנו להם רובים", מי שהזהיר מהבריחה מלבנון ומהפניית העורף לאנשי צד"ל, ומי שזעק נגד ההתנתקות.

האמת צריכה להיאמר, דרושה יושרה כדי להודות בטעות ובמיוחד בטעות הרת אסון. יושרה היא מצרך נדיר בשמאל הליברלי- פרוגרסיבי. 'השלכה' היא תופעה הרבה יותר נפוצה. בפסיכואנליזה השלכה (projection) היא מנגנון הגנה המשמש את האדם להימנעות ממפגש עם תכנים רגשיים קשים מנשוא. באמצעותה, התוכן המאיים מיוחס לאחר וכך האדם חווה אותו כדבר שלא שייך לו.

חלק מהמחנה המתקרא: "מחנה השלום" אכן עושה חשבון נפש ומודה בטעות. מעטים מתוכם משנים את השקפת עולמם. אך רבים מדי במר ליבם 'משליכים' את האשמה ומפנים את חיציהם כלפי מי שצדקו. "משיחיים" הם מכנים אותם כשכוונתם היא כמובן לגנאי. ויש המהדרים ומטיחים: "משיחיים, קיצוניים הזויים".

ליבי, ליבי עליהם. קשה לחיות במדינת ישראל בלי להאמין. בכל ויכוח בין ימין לשמאל תמיד עלתה השאלה המתריסה: "הלנצח תאכל חרב"? ותשובת האדם המאמין הייתה: אין לנו ברירה. אבל יש לנו אמונה בנצח ישראל ובביאת המשיח. על כך הגיב השמאל בבוז והמשיך לסגוד לשלום המדומיין. ובמה יאמין עכשיו? "השלום" התרסק בפרצופו וגבה מחיר דמים נורא. ואת כעסו ומר נפשו הוא מפנה כלפי מי שיש לו אמונה ואמונתו מחזקת אותו ומפיחה בו כוחות. להשיב מלחמה שערה, לכלות את האויב ולהמשיך עד הניצחון.

יש מי שמתפכח ומצטרף לדרישה זו מתוך הבנה שאין לנו ברירה אם חפצי חיים אנו, ומנסה לערוך בירור עם עצמו ועם אמונותיו. כנראה רבים עושים זאת. אך מיעוט קטן וקולני מתבצר בכעסו, בעלבונו ובמפח נפשו ומנסה להחיות את המחאה. זו מהשישה באוקטובר. כל פעם באמתלה אחרת: דרישה להפלת הממשלה, גיוס חרדים, דרישה לעסקת חטופים בכל מחיר, וחוזר חלילה ואת המחנה השני מכנה: "משיחי", "קיצוני", "מסוכן", "הזוי". בווריאציה שונות ובשילובים שונים.

ואת מי הם מכנים כך? הורים שכולים של לוחמים, גיבורים שיצאו בשבעה באוקטובר ובידיים חשופות חילצו והצילו אזרחים מן התופת, לוחמים שבעצם השעה הזאת מסכנים את חייהם על הגנתם של המלעיזים.

וכמו לסתום פיות משטינים ומקטרגים באו משתתפי הלוויתו של גיבור ישראל אילון ויס ולאחר שירת התקווה הוסיפו ושרו בדבקות את מילותיו של הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". המילים הללו אינן רק שיר. השיר שהולחן לראשונה בשואה ונתן ליהודים פתח של תקווה בעולם שדומה היה שנחרב ונשאר ריק מיהודים. המילים הללו הן זיקוק האמונה היהודית. האמונה בצדקת הדרך, בנצחיות העם היהודי ובעתיד טוב לעם ישראל בארצו. בלוויות רבות נישא השיר הזה על שפתי האבלים. כמחזק, מנחם ומאחד.

מכוח אמונה זו עם ישראל נלחם באויב עד למיגורו, מיישב את ארץ ישראל כולה מתוך תחושת שליחות, ומאמין שהמחיר שהוא משלם הוא לא לשווא. וכתגובה לדברי הגנאי שנאמרים על הרוב המאמין אצטט את דבריו של מנחם בגין בשעתו: "ואם יש כמה יפי נפש שהתחילו לעקם את האף שלהם, יהיה להם אף עקום." הדברים נכונים ויפים גם היום.

הכותבת היא חברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי