הבגידה הלאומית

אחד הדברים הנשגבים מבינתי בתקופה הזאת, הוא ההופעות התקשורתיות של לשעברים ולשעכשווים למיניהם, כשבפיהם ההצהרה שלא־תיאמן שמדינת ישראל הפסידה במלחמה ושעליה להתקפל, להגיע להסדרה־שקר־כלשהו עם מפלצות האויב הרצחניות שעומדות על הגבולות שלנו – מצפון ומדרום, להגיע לעסקת חטופים ולסיים את העסק.

עכשיו, תסבירו לי בבקשה, איך אנשים שפויים, שרואים פעם אחר פעם את הגרועים שבאויבים שלנו משתמשים בציטוטים כאלה, ממשיכים לאייש את האולפנים וללהג בצורה מופקרת, אווילית ופושעת את ההבלים שלהם?

האם הדבר מטיל ספק בשפיותם? אשאיר זאת להכרעתכם. בכל אופן, במוצאי השבת האחרונה, עם היוודע הבשורה הקשה על נפילת הלוחמים הגיבורים באסון הנמר"ה ברפיח, פורסם בערוץ הטלגרם של "אבו עלי אקספרס", פוסט חשוב שכותרתו: "מלחמת ישראל בפלסטינים: על רוח ואורך רוח", שמפאת אריכותו אצטט רק את חלקו.

מריחים את הדם

"הערב התבשרנו בבשורות כואבות על נפילתם של 8 לוחמים ברפיח. הלב נקרע כל פעם מחדש ושואל עד מתי? במקביל נערכו הפגנות בתל אביב בקריאה לעסקה עם חמאס (גם במחיר סיום המלחמה). בצד השני, כפי שראיתם בפרסום כאן הערב, נערכו הפגנות ברמאללה, שהיא מעוז הקידמה והשפיות הפלסטינית, בירת הרש"פ בגדה, אזור בו גרים נוצרים רבים. בהפגנות השמיעו המשתתפים קריאות בעד רצח יהודים והמשך הלחימה נגד ישראל. אזכיר כי למניין הפלסטינים ישנם ברצועה מאז תחילת המלחמה כ־37 אלף הרוגים, עשרת אלפים נעדרים ויותר מ־85 אלף פצועים.

"אז איך זה שרוב הפלסטינים וכמעט כל כלי התקשורת הפלסטיניים ממשיכים לקרוא בעד המלחמה ובעד ההתנגדות המזוינת לישראל גם אחרי כמות כזו של נפגעים והרס בצד שלהם? איך זה שאצלנו רוב כלי התקשורת קוראים להפסקת אש כמעט בכל תנאי? ואיך זה שאצלנו ההפגנות הפוכות משלהם? הם מפגינים בעד המשך הלחימה ואצלנו נגד המשך הלחימה? ומי ינצח בסוף? כתבתי כאן לפני כמה שבועות שמי שינצח יהיה הצד שיהיה לו יותר אורך רוח ואוסיף כעת: מי שתהיה לו רוח. רוח לחימה..."

בהמשך דבריו, הוא מנתח את המצב הגיאופוליטי ומסביר שאין בטווח הנראה לעין סיכוי להסדרה כלשהי עם האויב הערבי ולכן עלינו לחיות על חרבנו: "בדיוק מהסיבה הזו אין לישראל את הפריבילגיה לא לנצח. גם אם המלחמה הנוכחית בעזה ובלבנון תיקח עוד עשור.

"מצב מלחמה ארוך שנים על כל המשמעויות הקשות שבו, עדיף מבחינתה של ישראל עשרות מונים על "הפסד טקטי" קצר מועד. ברגע שישראל תראה חולשה, 'הצבועים יריחו את הדם' וייערכו לתקיפה רחבה. זה מה שממריץ אותם".

להתנתק ממוטיב הזמן

בסיום, הוא מסביר את מה שמבין כל אחד מהאויבים שלנו, ומשום מה אצלנו, כל גאוני הדור – האלופים, הפרשנים והמומחים למיניהם, לא מצליחים להבין ולהפנים:

"כלי התקשורת הפלסטיניים מבינים את חשיבות הרוח ואורך הרוח והם דוחפים לכך בכל הכוח. בישראל המצב שונה. דבר שגורם לחלק מהישראלים לחשוב שאולי הגיע הזמן להכריז על הפסקה, לנוח, לעשות בקרת נזקים ולחכות לסבב הבא... מי שסבור כי הגיעה העת לעצור בטרם הוכרעה חמאס צריך לדעת שהמזה"ת אינו מקום סלחני. על טעויות משלמים בדם. והרבה דם.

"אי הכרעה ברורה של חמאס והישארותה כגוף שלטוני בעזה ישלחו מסר שישראל מוכנה להשלים עם מצב שבו ארגון טרור, שאינו האתגר הצבאי הקשה ביותר במזה"ת, הצליח להכות בישראל מכה ניצחת ולהמשיך להישאר על כסאו. זה מצב שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להימצא בו".

וכאן מוסיף אבו עלי אקספרס את העקרון המרכזי שצריך ללוות אותנו לכל אורך ימי המלחמה הקשה הזאת:

"ישראל חייבת להתנתק ממוטיב הזמן. הזמן במזרח התיכון מתקתק אחרת. ישראל צריכה להכריז שהמלחמה אינה מוגבלת בזמן ושהיא מבחינתה הכינה תוכניות סדורות למלחמה של עשר שנים בעזה שתגמר רק בהגליית/ השמדת חמאס. יש לנטרל את מוטיב הלחץ על מועד הסיום. ישראל חייבת לשדר אורך רוח. וחייבת לשדר שיש לה רוח. רוח לחימה. זה חלק מהותי מהדרך לניצחון אותו ישראל מוכרחה להשיג".

קורעי הנשמה היהודית

לפני 107 שנים בדיוק (תרע"ז – 1917), בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בשבת פרשת בהעלותך, בחר הרב קוק, ששהה באותה תקופה בלונדון ושימש בה רב קהילת "מחזיקי הדת", לצאת בפומבי ובחריפות רבה נגד שני הזרמים שהתנגדו בפומבי לפעילות הציונית שהובילה, בסופו של דבר, להצהרת בלפור.

שני הזרמים היו הרפורמים מצד אחד והחרדים מצד שני. אחד מדוברי היהודים המתנגדים הללו מהצד המתבולל כתב את הדברים הבאים: "מסירת ארץ ישראל ליהודים תהווה גורם מתסיס ועוין, שיפגע ביחסים שבין הבריטים לבין המוסלמים הרבים החיים בהודו" (סר אדווין מונטיגיו – בנו של הלורד סוויטלינג, שהיה אז השר לענייני הודו).

וכך כתב על תגובת הרב קוק פרופ' אבינועם רוזנק (הציטוטים מתוך ספרו "הרב קוק" עמ' 172 ומתוך מאמרי הראי"ה עמ' 331–332): "עם פרסום גילוי הדעת הזה ולנוכח התדהמה שבה הוכו מנהיגי הציונות גבר הרב קוק על היסוסיו ובחר להתעמת הן עם מנהיגי הציבור והקהילות והן עם הרבנות החרדית ולצאת באופן חד־משמעי נגד המערך האנטי ציוני על כל פלגיו.

"בסיוון תרע"ז פרסם כרוז בכל בתי הכנסת בבריטניה, שנכתב ביידיש כדי להבטיח כי כל יהודי יוכל לקוראו. כותרת הכרוז הייתה: 'גילוי דעת על דבר הבגידה הלאומית'.

"בגוף הכרוז הוא יצא נגד 'כל קורעי הנשמה היהודית [...] אנחנו מוחים נגד כל הבוגדים, המוסרים ודוברי ריק מכל המינים'. ארץ ישראל, כתב, נגזלה מאיתנו, ו'את גזלתנו אנחנו תובעים בשלמות'!"

הדרך לניצחון

הרב קוק המשיך בדבריו הנוקבים על חומרת דברי היהודים האנטי־ציונים: "על אומות העולם שהרסוה לאפשר לנו עתה לכוננה. ואולם המצב הנוכחי תמוה: בעוד ההיסטוריה מגלה את יד האלוהים החפץ להשיב את עמו לציון, 'ימצאו אנשים בעלי מוחות מטומטמים ולבבות ערלים כאלה, שתהיה להם החוצפה להביע דברים בכדי להקטין ולפרר את השלמות היהודית הגדולה המקורית'. במצב הזה יש 'לבאר לכל האנושיות [...] את חובותיה אלינו'. עם ישראל הפיח רוח חיים במוסר האנושי. גרעין החיים של כל הדתות מקורו ביהדות. אנו הצלנו את האנושות מהאלילות מכאן ומשכחת אלוהים מכאן. תמורת התמורה הזאת:

"העמים השיבו לנו כגמולנו יפה מאד: בגזול את אדמתנו, בגרש ממנה ובשריפת מקדשינו והריסתם, בשחיטות באכזריות [...] בטלאים הצהובים, בקריאות 'הפ, הפ' ברחובות, בהכאות מסמרות במוחותינו ועוד הרבה מאד מעשים טובים כאלה".

בדבריו תבע הרב מאומות העולם להשיב את הצדק ההיסטורי על כנו, "ויסייעו לנו להסתדר במלוא חיינו וישיבו לנו את ארצנו ויתנו ויסייעו לנו לכונן את מלכותנו [...] אז תסור חרפת העולם מהחברה האנושית". "לאחר פעילותו הנמרצת, הוכרע הכף לטובת מתן ההצהרה" (לשלשה באלול, א־סד).

אולי לא נעימה המילה "בגידה" אך אם הרב קוק השתמש בה כאשר לדעתו הדבר נגע בנפש האומה, נאחז גם אנו בשיפולי גלימתו ונתבע את כבוד האומה הישראלית, הנלחמת בימים אלה על נפשה. בשום פנים ואופן אין לקבל דיבורים תבוסתניים בשעה שלוחמינו מחרפים את נפשם על עצם קיומנו. לא משנה אם דיבורים אלה באים משמאל או מימין. עם כיפה וזקן או בלעדיהם. האויבים שלנו מחכים לדיבורים כאלה ועטים עליהם כמוצאי שלל רב.

לכולנו יש אחריות, בימים האלה, לאחוז בעוז הרוח הלאומי שלנו – לדרוש ולתבוע את מה שמגיע לנו כעם הנצח, כאומה עצמאית חפצת חיים. בוודאי ובוודאי שלא לפעול בצורה הפוכה שאינה אלא בגידה בזמן מלחמה. "ישראל חייבת לשדר אורך רוח. וחייבת לשדר שיש לה רוח. רוח לחימה. זה חלק מהותי מהדרך לניצחון אותו ישראל מוכרחה להשיג".

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר