חשבון נפש אישי וציבורי

לאחר כמעט 8 חודשי לחימה (אני עדיין במילואים) עת לעשות חשבון נפש עם עצמי ובכלל, להלן;

אני, מתנחל, מתגורר על גבעה בעלי, משתייך למחנה הימין.

נשוי (למלואמניקית), אב לילדים, הורה לחייל, עצמאי ומשלם מיסים רבים למדינה. משרת במילואים ומנסה יחד עם רובנו לבנות מדינה וחברה לתפארת. התנגדתי לאוסלו, התנגדתי לנסיגות, ליציאה מלבנון בצורתה, לתוכנית ההתנתקות, לרצון לוויתורים כואבים בתמורה לשלום מצופה ומדומה.

אישית, התרעתי במסגרת תפקידי במשרד הביטחון על ההשתלטות הפלסטינית הדי חד-צדדית ביו"ש, ניסיתי מאוד לטפל באכיפת המקבץ הבדואי חאן אל אחמר, תמכתי בשר הביטחון דאז, ליברמן שעזב את תפקידו בגלל ההתנהלות מול החמאס ועוד.

אבל בפועל, גם לאחר שכל אלו קרו, התרגלתי ואולי גם זרמתי עם תפיסת הכמו נאורות המקפידות על כמה שפחות שליטה בפלסטינים, קיבלתי הסברים על "הכלכלה תנצח", וכדאי לאשר לכמה שיותר ערבים פלסטינים עבודה בישראל, ומדינת ישראל מתקדמת ודירוג האשראי עולה ומצבנו במדד ה-oecd עולה, ואנחנו מעצמה טכנולוגית וסיבירית ובינה מלאכותית ומודיעינית, ומוערכים בעולם ובלה, בלה, בלה ואנחנו מתקדמים מעל כולם…

ואויבנו מורתעים מאוד והקיר התת קרקעי שבנינו בגבול עזה יעצור כל אויב באשר הוא, ואנחנו מפציצים משאיות נשק וסירות תחמושת וגם מסכלים מנהרות וגם טוב אולי שיש פיצול בין הנהגות הפלסטינים, החמאס בעזה ואש"ף ביו"ש, וזה יעזור לנו בהתמודדות עם טענת "שתי מדינות לשתי עמים", גם הישגי ׳הסכמי אברהם׳ והרצון לכונן יחסים עם סעודיה ולהביא את כלל האיסלם הסוני לברית עם ישראל נשמע אופטימי, כך גם הצורך להתמקד באיראן, הזירה המרכזית שדורשת את בנין הכח שלנו וגם אמריקה תעמוד לצידנו בעת צרה ויום יבוא וחזון אחרית הימים יתגלה. וגם בית המקדש יבנה אמן.

כל אלו לא עמדו לנו ביום פקודה.

אז בתכלס, בחשבון הכולל שלי עם עצמי, הייתי חלק מהקונספציה שהאמינה שמצבנו טוב ויציב.

טוב, זו תובנה אישית קצת מטלטלת אבל חשובה. בעיקר להתנהלות שלי מכאן והלאה למול תחזיות ביטחוניות ומדינתיות שנשמעות מעת לעת שהרציונל היהודי-מערבי הוא הנר המרכזי שלרגלם. לא עוד.

חלק מחשבון הנפש מחדד לי על מה כעסי חוץ מעל עצמי ועל הסכמתי ונוחותי בפועל לכל הנ"ל, ראשית, על ההלעטה של ראש הממשלה וחלק משריו הבכירים, לאורך השנים על כך שזה המצב, וזה הרע במיעוטו ועוד ועוד ואין ברירה אחרת.

אבל שאני מעמיק יותר, אעז לומר את הביקורת העמוקה יותר;

האחריות הברורה והמובהקת לאירועי ה 7/10 היא קודם כל על כלל מפקדי הצבא ומערכת הביטחון שהיו אחראים באופן ישיר על הזירות השונות ועל המוכנות שלנו למלחמה, פחות אלו שהיו אחראים על ׳בנין הכח׳ יותר אלו שהיו אחראים על המוכנות למתקפה כזו שחווינו.

יש לא מעט בעלי תפקידים שכאלו, מצופה שיפרשו ו/או יופרשו, עוד השנה. כמילואימניק פעיל זה מצופה מכם שתיקחו אחריות על מי שזה קרה במשמרת שלו בהנהגה הצבאית והפוליטית כאחת.

לעת עתה ותוך כדי לחימה, אני תומך בניהול המו"מ של ראש הממשלה בעניין החטופים, בעיקר השלמת הפגיעה בחמאס ושליטה צבאית ברצועה, גם עמידתו בלחצים הבינ"ל הקשים לא נעלמה מעיני, וגם כדאי ועדיף להמתין עם הבלגן הפוליטי לסיום סבב הלחימה הנוכחי לרבות בצפון. אולם ניהול המלחמה והמשא ומתן לשחרור החטופים מוצלחים ככל שיהיה, לא יורידו כהוא זה את האחריות, השותפות וההובלה של ראש הממשלה בעניין הקונספציה הביטחונית, המדינית וגם הבינלאומית. כל אלו דורשים לקבל את המנדט שוב מהעם או להחליט לפרוש.

גם דמויות פוליטיות שבוודאי הזינו את הקונספציה הזו או הסכימו עליה ללא השמעת שום קול של ביקורת- אאוט. מי שהוכיח, דיבר, התפטר מתפקיד בגלל העניין-אִין. מי שהזהיר כל השנים גם-אִין.

לא אנקוב בשמות ובתפקידים יותר משאמרתי, אבל זה הקומונסנס הקטן שלי, נראה לי שהוא מדד לעוד הרבה חברים במחנה הימין שחוו את חוויתי ומרגישים כמוני, זה חשוב במיוחד לקראת ההתמודדויות הצפויות הבאות בפוליטיקה ובכלל.