בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'צילום: Chaim Goldberg/Flash90

העיתונאי רונן ברגמן מזדעזע בכתבתו היום בעיתון ידיעות אחרונות מהפעילות של השר בצלאל סמוטריץ' להעביר סמכויות מהמנהל האזרחי במשרד הביטחון למנהלת החדשה שתעסוק באוכלוסייה הישראלית ביהודה ושומרון.

ברגמן מתבסס על ידיעה מקבילה של אלישע בן קימון על תוכנית סמוטריץ', על דברים ששר האוצר אמר בעצמו בכינוס של ראשי המאחזים בנוגע לתוכניתו, שעיקרה: מי שיטפל באזרחים ביו"ש לא יהיה מינהל אזרחי מופעל בידי קציני צבא, אלא מינהלת אזרחית, בראשות הלל רוט.

ומה מפחיד את ברגמן? ציטוט מהכתבה: "כל זה שומט את הקרקע מתחת לכל מה שמדינת ישראל טענה אי פעם כדי להצדיק את המשך ההחזקה בגדה המערבית ואת מפעל ההתנחלויות. הטענה העומדת ביסוד חוקיות ההתנחלויות לכאורה היא שלפי אמנת ג'נבה מותר לצבא הכובש לעשות שימוש זמני בקרקעות בתקופת הכיבוש, עד לסיומו בהסכם. בית המשפט העליון קבע כי כל עוד "מפעל ההתנחלויות" נמצא תחת כנפי הצבא, הטענה לשימוש זמנילכאורה עומדת". (ההדגשות שלי – ח"ה)

וברגמן מוסיף בהמשך: "בית הדין הבין לאומי לצדק כותב בימים אלו חוות דעת לעצרת הכללית של האו"ם אודות חוקיות הכיבוש. אותה חוות דעת תעשה שימוש, כך לפי גורם בקיא, בהסכם הקואליציוני הנוגע להקמת אותה מינהלת".

אלוף (מיל') שלמה גזית, מתאם הפעולות בשטחים הראשון מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כותב בספרו הביוגרפי 'בצמתים מכריעים' (הוצאת 'ידיעות ספרים', עמ' 166) על הקמת משרד התיאום בשטחים מיד אחרי המלחמה: "קשה להבין זאת היום, אולם הנחת היסוד אשר עיצבה את מדיניותנו באותם ימים היתה כי השלטון הישראלי בשטחים שנכבשו אינו אלא תופעה חולפת. מעין חזרה על מה שקרה עשר שנים קודם לכן, בעקבות מבצע קדש. לפחות בתקופה הראשונה ובשנים הראשונות ניסינו להימנע מצעדים אשר יעמדו בסתירה להנחה זו.

"החלטת הממשלה והכנסת להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, תמכה וחיזקה הנחת יסוד זו, בהעמידה את סיפוח השטח בירושלים, מול 70 אלף הקמ"ר הנותרים שהוחזקו על ידינו בגולן, בגדה המערבית, ברצועת עזה, ובסיני".

במילים אחרות: ממשלות ישראל לדורותיהן התנהגו כאילו אנחנו 'כובשים' ביו"ש, הרצועה, סיני והגולן – ועמדו מופתעות שוב ושוב, כש'העולם' הגיב בטענה המתבקשת: "תפסיקו לדבר בכפל קולות. אי אפשר לדבר גם על 'חזון שתי המדינות' וגם על הרחבת ההתנחלויות. תחליטו מה אתם רוצים. אם אתם מודים שאתם כובשים, כלומר שהשטח לא שלכם; אם אפילו לשיטתכם אינכם אלא תופעה חולפת, אז בבקשה תתנהגו בהתאם, ובהקדם האפשרי תסתלקו משם".

טענה אמיתית, טענה צודקת, ומחייבת החלטה ישראלית ברורה: לגנוז סופית את הדיבורים על 'חזון שתי המדינות'.

כיבוש הוא מונח משפטי

רונן ברגמן, בזעזוע שלו, חושף למעשה את הכישלון ההסברתי הגדול של מדינת ישראל ב-57 השנים האחרונות: העובדה שמדינת ישראל בעצמה התייחסה ליהודה ושומרון, וגם לחבל עזה כאל 'שטחים כבושים' המוחזקים בידיה באופן זמני. ויש המהדרין לאמור 'שטחים פלשתינים כבושים' - שלוש מילים שאף אחת מהן לא נכונה: אלו לא 'שטחים', לא 'פלשתינים' ולא 'כבושים'.

נעזוב לרגע בכוונה, את הפן האידיאולוגי - עַם לא יכול להיות כובש בארצו שלו. מדינת ישראל הרשמית מעולם לא אמרה את המשפט המפורסם של שמעון החשמונאי לשליחיו של יריבו אנטיוכוס השביעי, המשפט הכל כך נכון וכל כך אמיתי גם בימינו: "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבנו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, וכאשר היה לאל ידנו – השיבונו אותה לנו" (ספר מקבים א', ט"ו ל"ג-ל"ד).

נעבור לעובדות:

יהודה ושומרון הם לא 'שטחים', כי בארץ ישראל לכל חבל ארץ יש שם: גולן, גליל, עמק יזרעאל, שומרון, השפלה, מישור החוף, יהודה, חבל עזה.

הם לא 'פלשתינים', כי מעולם בהיסטוריה העולמית הם לא היו בריבונות פלשתינית. שום אדם בעולם, כולל באו"ם ובהאג, לא יכול להצביע על שנה אחת בתולדות העולם, שיהודה ושומרון היו בריבונות פלשתינית. וגם אין שום מסמך מדיני או הסכם מדיני מחייב הקובע שהשטח אמור להיות בריבונות פלשתינית אי פעם בעתיד. בהסכם אוסלו אין זכר למונח 'ריבונות' או 'מדינה פלשתינית'. נקבע שם רק שבתוך 5 שנים ייקבע מעמד הקבע של יש"ע אחרי משא ומתן בין ישראל והרשות הפלשתינית. זהו.

והם לא 'כבושים', כי כיבוש הוא מונח משפטי מדוייק שאינו חל על יהודה ושומרון – טענה שיכולה לשמש טיעון ישראלי מצויין דווקא בבית דין. 'שטח כבוש' הוא שטח שנכבש ממדינה ריבונית. הפלשתינים כאמור מעולם לא היו ריבון בשטח זה.

אם כבר, היתה ריבונות 'ירדנית' (שעליה ויתר המלך חוסיין ביוזמתו ביולי 1988) שמעולם לא הוכרה בידי מדינות העולם. לכן טענת ה'כיבוש' היא שקרית. גם אם נניח לצורך הדיון (זה לא נכון, אבל נניח...) שבתשכ"ז כבשנו את האוכלוסיה ביו"ש, הרי מזה 29 שנה, מאז הסכם אוסלו ב' שנחתם בספטמבר 1995, רוב הפלשתינים חיים בשטחי A ו-B שהם אוטונומיה עצמאית, עם רשות פלשתינית עצמאית שאינה נשלטת בידי ישראל זולת הנושא הביטחוני, עם קבינט פלשתיני עצמאי לחלוטין, עם פרלמנט פלשתיני עצמאי לחלוטין.

90 אחוזים מהפלשתינים ביו"ש גרים בשטח באחריות הרש"פ, נושאים תעודת זהות או דרכון של הרשות הפלשתינית, מקבלים אישורי בניה מהרשות הפלשתינית, שולחים את ילדיהם למערכת החינוך של הרשות הפלשתינית, מוציאים רישיון נהיגה של הרשות הפלשתינית, ומטופלים במערכת הבריאות של הרשות הפלשתינית. וגם משלמים מיסים לרשות הפלשתינית.

השליטה הישראלית על שטחי C כיום לא נובעת מכיבוש צבאי, אלא מהסכם המדיני, שעליו חתום לא פחות מאשר יאסר ערפאת. גם ההתנחלויות קיימות כיום מכוח אותו הסכם. המגורים שלי בהתנחלות אלקנה, כמו של חצי מיליון יהודים בשטחי יו"ש, ועוד חצי מיליון בשכונות ירושלים, קיבלו אישור בהסכם מדיני שעליו חתמו ראש אש"ף יאסר ערפאת ונשיא ארה"ב ביל קלינטון: הסכם אוסלו ב'.

ה'כיבוש', אם בכלל היה פעם כזה, הסתיים סופית ערב ראש השנה תשנ"ו, 13 בספטמבר 1995, היום בו נחתם הסכם אוסלו ב'. ההסכם הזה, שנחתם בבית הלבן בחסות הנשיא קלינטון ובנוכחות נשיא מצרים מובארק והמלך חוסיין המנוחים, קבע שיהודה ושומרון יחולקו ל-3 קטגוריות: שטחי A בשליטת הרשות הפלשתינית, שטחי C בשליטת מדינת ישראל, ושטחי B שבהם האחריות משותפת: הביטחונית בידי ישראל והאזרחית בידי הפלשתינים. והמצב הזה יישאר עד להסדר הקבע, כשבדרך יקבלו הפלשתינים שטחים נוספים - לא את כל השטח (והם אכן קיבלו). לפלשתינים יש עצמאות גם בלי מדינה.

לכן, אם שטחי A לגיטימיים – גם שטחי C לגיטימיים. אם אלו לא לגיטימיים – גם מקביליהם לא לגיטימיים, ואז הרשות הפלשתינית כולה איננה לגיטימית. זה בדיוק אותו הסכם, אותו סעיף בהסכם. איפה כאן הכיבוש?

אמת, השטח הפלשתיני אינו ברצף טריטוריאלי אחיד. הוא מפוצל בגושים שונים, גדולים וקטנים, לטובת ביטחון מדינת ישראל. העדר הרצף הפלשתיני הוא המונע הפיכת שטחי יו"ש לחמאסטן כמו עזה; הוא המונע ירי רקטות מג'נין על עפולה וירי פצמ"רים מקלקיליה על כפר-סבא.

אז למה העולם לא השתכנע כמו שקוראי הטור הזה, מן הסתם, משוכנעים? מסיבה פשוטה: כי מדינת ישראל, בהסברה הרשמית שלה, מעולם לא ניסתה להגיד את מה שנכתב כאן - לא לגבי העובדות, ולא לגבי הזכויות. מאז שיחרור חבלי יש"ע במלחמת ששת הימים, שמה ההסברה הישראלית בעולם דגש על ביטחון, וזנחה לחלוטין את נושא הזכויות. הערבים לא הפסיקו לדבר על 'זכויות פלשתיניות', על 'אדמה קדושה' ועל 'היסטוריה פלשתינית של 3,000 שנה' – כל הקשקשת השיקרית שבמשך 50 שנה חילחלה לקהיליה הבינלאומית. מדינת ישראל דיברה על ביטחון, דיברה על 'כיבוש'.

אריק שרון הגדול היה זה שאמר ב-27 במאי 2003: "להחזיק שלושה וחצי מיליון פלשתינים תחת כיבוש, זה דבר גרוע גם לישראל". שרון ואחריו נתניהו הביעו בפומבי נכונות ישראלית להקים מדינה פלשתינית – והעולם כולו, כולל כל הידידות הכי טובות שלנו, השתכנע, הן מהטענות של ישראל והן מהטענות של הפלשתינים: מדינת ישראל ה'כובשת' כבשה שטחים פלשתינים, כדי לדאוג לביטחונה. לזה יש פתרון מעשי: נמצא דרכים אחרות לדאוג לביטחון ישראל, ושישראל תסיים את הכיבוש.

מדינת ישראל נמצאת בקרב מאסף של הסברה, אבל עדיין לא מאוחר: זה הזמן לשנות את אופי ההסברה הישראלית, מהגנה להתקפה. בכל דיון בינלאומי, במיוחד בהאג, חייבים לשים את הזכויות ההיסטוריות בראש הטיעונים הישראלים. ההסברה הישראלית חייבת להתמקד בנושא הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי ביהודה ושומרון – ולהתמקד בכך בחמישים השנים הקרובות.

כל דיון מדיני בחמישים השנים הבאות חייב להתמקד בשאלה מי היו כאן קודם: היהודים או הערבים? למי שייכת הארץ מלכתחילה – ליהודים או לערבים? רק אחרי שהדיון הזה יסתיים, אפשר יהיה להתחיל לדון בשאלות מהותיות של פתרון מדיני כזה או אחר.