אנשי היום שאחרי

השבוע, כאשר התראיין ראש הממשלה בנימין נתניהו בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, שמחתי מאוד שזכינו אחרי שנים רבות, סוף סוף, לערוץ תקשורת מסורתי־לאומי־ימני שיודע מצד אחד לכבד את ראש הממשלה, שעומד בגבורה ובעוז בפני אתגרים עצומים – מבית ומחוץ, אך מצד שני – יודע גם לאתגר אותו – מימין ולא משמאל.

כאשר דרש ממנו המראיין ינון מגל להשיב לשאלת ההתיישבות ברצועת עזה ביום שאחרי, חשיבותה של השאלה הייתה, כך נדמה לי, בעצם האפשרות להעלות אותה באופן פומבי, ללא בושה, ללא חשש מכינויי גנאי כמו "משיחיים" ו"הזויים". עצם האפשרות להציג את הדברים בפני ראש הממשלה בצורה פשוטה והגיונית, היא ההישג הגדול של פתחון הפה שניתן לציבור ענק וערכי שהושתק בתקשורת שנים רבות. כי שחרור מעבדות מנטלית מתחיל ברגע שמסוגלים לפתוח את הפה ללא חשש וללא בושה. ועל כך ראוי הערוץ הזה, על מגוון המגישים והמגישות שבו, להערכה ולהוקרה. וכעת לגופם של דברים, ולתגובת ראש הממשלה לשאלת המראיין.

ינון מגל: "אני חושב שאנחנו צריכים לקחת מהם שטח, ברצועת עזה, כמחיר שמשלמים על מה שהם עשו לדיראון עולם, על הדבר הזה, וגם כי זו זכותנו, זו ארץ ישראל שלנו וגם להתיישב ברצועת עזה. זה מה שאנחנו חושבים. חלק גדול בציבור, חושב שצריכים לקחת שטח וצריך להתיישב ברצועת עזה".

(מחיאות כפיים סוערות...)

רה"מ בנימין נתניהו: "יכול להיות שאתה חושב כך, ורבים חושבים ככה, אני חושב שזה לא ריאלי. אני חושב שזה לא ריאלי ושזה לא משרת את מטרות המלחמה שלנו. אני חושב שאנחנו צריכים שליטה צבאית. אם צריך שאנחנו נהיה במקומות שונים בתוך הרצועה – אנחנו נהיה, ככל שהדבר יידרש. אני חושב שהעניין של ההתיישבות הוא לא ריאלי ואני מנסה להיות ריאלי. להוביל את המלחמה למטרות ריאליות שאפשר להשיג".

היום שאחרי המלחמה

בשבוע שעבר פרסמנו כאן את הסיפור על המהלך הדרמטי שחולל הרב קוק באנגליה לפני 107 שנים, כדי לקדם את הצהרת בלפור. הרב קוק הוביל למהפך בדעת הקהל הבריטית והאירופאית בעזרת הדברים שפרסם ושהוקראו בבתי הכנסת ברחבי לונדון ובסביבתה, דבר שהוביל למחאה ציבורית נגד קבוצת היהודים האנטי־ציונים שהתנגדה להעלאת הרעיונות הלאומיים של השיבה לארץ ישראל. אבל המהפכה שחולל הרב בשלהי מלחמת העולם הראשונה, התחילה זמן רב קודם לכן.

כבר בשנת תרע"ה (1915), כאשר הרב שהה בסנט גלן שבשוויץ – עוד בימים שמלחמת העולם הייתה בעיצומה וסופה לא נראה לעין – החל הרב קוק להתכונן לקראת היום שאחרי המלחמה. בראייתו הבהירה את העתיד לבוא, סבר הרב שיש להתכונן לשלב שבו נושא ארץ ישראל יעלה על הפרק ושיש למצב את מעמדה כמיועדת לעם ישראל. וכך כתב לפרופ' שמואל צבי מרגליות:

"נתעוררתי לקחת דברים עם כבוד הדרתו [...] אולי עת לדבר הגיעה, שנהיה מוכנים [...] ביום הרת־עולם ורוזני ארץ ישבו לאספה על דבר ארחות־השלום באירופא ואזיא (=אסיה), וביניהם יפקד גורל ארץ הקודש. הייתכן להיות שלא נכין מצידנו אנשים יודעי עת ומשפט־עמים, שיעלו על השולחן הגבוה אז את שאלתנו הגדולה ויחוסנו לארץ הקודש? [...]

"הדעה הישרה נותנת שאין אנו רשאים לעזוב כל מאורע גדול מבלי להשתמש בו לטובת עם ה' המפוזר והעלוב [...] את החדלון מלהשתמש בשעת הכושר [...] הנני חושב לעוון פלילי, ככל ביטול מצווה חמורה וככל התרשלות של הצלת נפשות, שהדין נוהג גם ביחידים כפול ומכופל בדין ציבור (אגרות הראי"ה ב, שיט-שכ; ועי' "הרב קוק", פרופ' אבינועם רוזנק, עמ' 170).

דברי הרב קוק מדהימים בנועזותם וברוחק־הראות שבהם. הרב צופה, שנתיים לפחות לפני סיום המלחמה העולמית, שהיא תעלה בסיומה לכותרות את נושא ארץ ישראל, ומעורר את הצורך לעסוק במדינאות ובשתדלנות פוליטית כדי לקדם את שעת הכושר שתיווצר. את הזנחת הנושא רואה הרב בחומרה גדולה: "ככל ביטול מצווה חמורה וככל התרשלות של הצלת נפשות, שהדין נוהג גם ביחידים כפול ומכופל בדין ציבור".

אלפיים שנות כיסופים

נקודת המבט ה"ריאלית", כמו גם שאלת ה"יום שאחרי", כפי שהיא משתקפת בפי רבים מאנשי מערכת הביטחון והמדינאים, נובעות, כך נדמה לי, מקוצר־ראייה היסטורי משווע. המלחמה הקיומית שנכפתה עלינו איננה רק על הביטחון. הערעור הביטחוני שאנו חווים כעת איננו אלא תמונת ראי לערעור בתחושת צדקת הקיום שלנו כאן.

לא הפרעות הן אלה המשמשות הצדקה להתיישבות בארץ ישראל אלא החזון הציוני שחייב להתבטא, בסופו של דבר, גם בכיבוש השטח ובהתיישבות. וכפי שהיטיב לבטא זאת נתניהו בעצמו בספרו "מקום תחת השמש" בהתייחסותו לשואה כמי שהובילה את הקמת המדינה:

"בלי רעיון שיבת ציון ייתכן שהשואה לא היתה מניבה דבר, מלבד אולי מעט אהדה וחמלה מצד הגויים... אלמלא קדמו לשואה אלפיים שנות כיסופים ותקווה להתחדשות לאומית ומאה שנים של פעילות ציונית, כולל מאמצים אדירים של היהודים לשוב ולקומם את הריסות הארץ, לא היתה מדינת ישראל קמה כלל..." (עמ' 46).

תשובת המשקל

פנים רבות יש לה לנטייה הזהותית העמוקה שקיימת דורות רבים בעם ישראל, ושהופיעה לראשונה בחטא המרגלים. לעיתים היא מתגלה בדתיות אנטי־ציונית, הרואה ביהדות דת בלבד ולא לאום; לעיתים בפוסט־ציונות ליברלית המבקשת להיטמע ולהתבולל בגויים; לעיתים במה שמכונה כיום אליטה של "ניידים" שאיננה מזדהה עם ערכי המדינה, העם והלאום. הסיבות שונות אך התוצאות תמיד זהות – ויתור ומאיסה בארץ ישראל ובחזון ההתיישבות בה.

גם התבוסתנות והייאוש שפשו בקצה המחנה בימים אלה, שורשם באותה מחלה עתיקה אותה כינה הראי"ה זוהמת המרגלים: "עלינו ללחום בכל עוז בשנאת ארץ הקודש, שהתחילה להיכנס לפרטים בקרבנו. עלינו להשמיד בזרוע עוז רוחני ובקדושה רוחנית של ארץ חמדה, את הזוהמה של המרגלים שדווקא במועד 'לחננה' התחילה להתנער. 'הֲמְרַגְּלִיּוּת', היא מתאבקת בשארית כוחה. אמנם נוכל לומר בבטחה, בגאון שם ה' אלוקי עולם, הבוחר בארץ חמדה, שהֲמְרַגְּלִיּוּת במאבקה דומה להתאמצות האחרונה של הפתילה המתנשאת למעלה, בטרם תכבה כליל..." (הקריאה הגדולה לארץ ישראל, יפו תרס"ו).

המסירות וההקרבה של רבבות החיילים ומשפחותיהם לא היו לשווא. בנחלי דם ודמעות נקנתה לנו פעם נוספת – ארץ ישראל – בייסורים. מסירות הנפש והייסורים אינם אלא תיקון עמוק ומלא לאותה זוהמת חטא קדמון. "ומהי תשובת המשקל?" לאותו חטא קדמון, שואל הרב קוק. ותשובתו: "להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה, אחרי כל ההפלגות כולן מצידנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ אבות" (אגרות הראי"ה א עמ' קיב).

זהו המבט הריאלי האמיתי המשתקף בעיני הלוחמים שדמם ודם חבריהם נספג באדמת חבל עזה. הם דור הניצחון, אנשי היום שאחרי.

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר