ד"ר מיכה גודמן, חוקר המחשבה היהודית והישראלית, משיק בימים אלה את ספרו החדש 'היום השמיני', ובאולפן ערוץ 7 הוא מספר על מה שהוביל אותו לכתיבת הספר ועל הניתוח המיוחד שהוא עורך בחברה הישראלית דרך הספר הנותן גם תקווה לעתיד משותף ובנייה מחודשת של מדינת ישראל לאחר השבעה באוקטובר.
"את הספר התחלתי לכתוב לפני השבעה באוקטובר", אומר גודמן ומספר כי במשך שלוש שנים עבד על ספר שיעסוק בקיטוב פוליטי, קיטוב שעליו אמר הרב יונתן זקס ז"ל כי הקיטוב הפוליטי הוא המקבילה החברתית להתחממות הגלובאלית. "יש לא בעיה אחת, אלא שתיים שמאיימות על עתיד האנושות, ההתחממות הגלובאלית והקיטוב הפוליטי". שתי הבעיות הללו, מעיר גודמן, הן תוצר של המפכה הטכנולוגית.
"התחממות גלובאלית היא תוצר לא מתוכנן של המהפכה התעשייתית מלפני 250 שנה בלונדון, וקיטוב פוליטי הוא השלכה לא מתוכננת של המהפכה הדיגיטאלית שמתחילה בעמק הסיליקון בצפון קליפורניה בשנות התשעים. שתי מהפכות שיצרו שתי בעיות. התחלתי לכתוב ספר אבסטרקטי על קיטוב פוליטי, לא בישראל אלא בעולם, ספר שעוסק בדרוויניזם, פסיכולוגיה ופוליטיקה והיה שם גם פרק על ישראל. תליתי הרבה תקוות בספר הזה כי היו לי יומרות להיות אינטלקטואל בינלאומי, אבל אז פרץ יום השבעה באוקטובר...".
חודש לאחר מכן עבר גודמן על כתב היד וחש שהוא לא מבטא אותו עצמו. הטקסט אוניברסאלי מדי ואבסטרקטי מדי בעוד אנחנו נלחמים מלחמת קיום על חיינו. נקודת המבט החוקרת והחיצונית לא דיברה אליו והוא חש צורך בספר שידבר את החברה הישראלית. "לקחתי נתחים מהספר ההוא, גנזתי את הספר ההוא וקברתי אותו, אולי יום אחד אחזור אליו, שיפצתי והוספתי ויצא הספר הזה על ישראל שאחרי השבעה באוקטובר", הוא אומר.
השאלה המרכזית שמבקש הספר להעלות ולהשיב עליה היא לא מה אנחנו צריכים לעשות כדי לנצח, אלא מי אנחנו צריכים להיות כדי לנצח, כדי להשתקם וכדי להמציא את ישראל מחדש.
"לעולם לא נחזור להיות מי שהיינו לפני השבעה באוקטובר", משוכנע גודמן, "כי קרה לנו משהו והשתנינו כי ראינו משהו שלא ראינו לפני כן. היינו עדים לשבריריות של הקיום הישראלי. עד השבעה באוקטובר איבדנו, כדור שלישי ורביעי לתקומה, את הטראגיות של הקיום. כאשר יש לך מודעות לטראגיות של הקיום יש בך מודעות לכך שבכל רגע נתון הכול יכול לקרוס לנו מתחת לרגליים. שכחנו את זה. כשאנשים מודעים לכך שהמציאות שברירית הם משקיעים בה, מטפחים אותה ומחזקים אותה, וכשהם שוכחים שהיא שברירית הם מרשים לעצמם לזנוח אותה, לשחק איתה, לריב אחד עם השני ואז היא קורסת".
בארבעת הדורות שחלפו מאז ראשית התקומה הפך הכול לטריוויאלי בעינינו, הכול נחשב בעינינו למובן מאליו. הסינים הקדומים, אומר גודמן, הבינו את הפרדוקס לפיו כאשר אנחנו משוכנעים ביציבות המציאות היא מתפרקת, וכאשר מודעים לאפשרות שהיא תתפרק היא נותרת יציבה. "עכשיו אנחנו בצד השני של השבעה באוקטובר. אנחנו יודעים שהקרקע שאנחנו דורכים עליה יכולה לקרוס".
לפני שבעה באוקטובר, אומר גודמן, לא היה ישראלי יכול לדמיין מציאות בה ישראל אינה קיימת, ולעומת זאת לאחר טרגדיית השבעה באוקטובר אין ישראלי שאינו יכול לדמיין מציאות שכזו. "המציאות המנטאלית הזו משנה אותנו, והשאלה היא איך היא משנה אותנו".
לאירועי הטבח שורת לקחים מהם מבקש ד"ר גודמן לבחור אחד מרכזי והוא ההבנה שנובעת מתוך הבנת השבריריות של המציאות הישראלית, שאין לה לישראל את הפריבילגיה להיות חלשה. זו תובנה לא נעימה בהכרח כי לכל אדם יש רגעים וימים חלשים, וכך גם לחברות ולמדינות, אך לישראל אסור להגיע לרגע אחד כזה. "אם ישראל תהיה חלשה לרגע אחד היא תחטוף שבעה באוקטובר. אין מציאות שישראל תהיה חלשה".
בנוסף, קיטוב חברתי משמעותו סוג מסוים של שנאה, שנאה על שום דעות כאלה ואחרות שהזולת מאמין בהן. בעולם כולו יש בתקופה הזו זילות של השנאה על רקע פוליטי והחברה מתפצלת לשבטים השונאים זה את זה. "כשישראל מקוטב ברמה שעולה על טמפרטורת רתיחה היא נהיית חלשה".
חיבור של שני הנתונים הללו, שאסור לישראל להיות חלשה ושמריבה בטמפרטורה מסוימת מובילה לחולשתה של ישראל, מוביל למסקנה נדרשת שישראל לא יכולה להיות מקוטבת יתר על המידה.
לעומת זאת, "לישראל, בניגוד למדינות אחרות בעולם, יש את האפשרות לרפא את הקיטוב הפנימי, אבל הריפוי הזה לא תלוי בהרבה סיסמאות של אהבה ואחווה, לא בכך שנבטל את קווי השבר, אלא בכך שנעתיק את קווי השבר למקומות המדויקים יותר שלהם".
בהתייחס למחלוקות הרפורמה אומר גודמן כי גם בשיא ימי המחלוקת ההיא "הייתה אשליה אופטית שאנחנו מחולקים לשני מחנות, למי שרוצים רפורמה רדיקאלית מלאה עכשיו, ולאנשים שמתנגדים לכל רפורמה. זו הייתה התחושה ברחוב וברשתות, אבל היינו מחולקים לשלושה חלקים ולא לשניים. בעומק הימין כעשרים אחוז שרוצים רפורמה רדיקאלית עכשיו, בעומק השמאל קצת פחות מעשרים אחוז שלא רוצים שום רפורמה, רוצים לשמר את הסדר הקיים, ובין חמישים לשישים אחוזים, הקבוצה הגדולה, רוצה רפורמה אבל בהסכמה רחבה. גם בשיא הרפורמה היינו מחולקים לשלושה חלקים".
גודמן מרחיב ומסביר כי כאשר התחושה היא שהחלוקה היא לשני חלקים מתקבעת התחושה שישראל היהודית מתנגדת לישראל הדמוקרטית. במציאות כזו אנחנו שופכים למציאות המחולקת הזו את כל הסטריאוטיפים המוכרים לנו על ישראל של ירושלים מול ישראל של תל אביב, ישראל הלאומית מול זו הליבראלית, הראשונה מול השנייה וכו'. לעומת זאת בספרו מבקש ד"ר גודמן להציג את ישראל האחרת, זו שמחולקת לשלוש, כפי שגם עולה מסקרים שבחנו זאת.
"בעומק הימין יש קבוצה לא גדולה אבל גם לא קטנה שהיא מאוד לאומית אבל לא ליבראלית ורואה את הליבראליזם כאיום על הלאומיות. בעיני הקבוצה הזו זכויות אדם וכו' הם איום כי זהו הפער בין האינדיבידואל לקולקטיב הלאומי. בעומק השמאל, באזור החיוג הפוסט ציוני, יש קבוצה מאוד ליבראלית ולא לאומית, כזו שרואה בלאומיות דבר מסוכן, פשיזם וגזענות, קולקטיביזם רעיל וכו'. שתי הקבוצות הללו הן טהרניות כי הערך צריך להיות בעיניהם טהור ולא מוכתם ומזוהם בערך המתחרה, אבל מרבית הישראלים הם גם מאוד לאומיים וגם מאוד ליבראליים וזו העוצמה של ישראל, ההיברידיות של הקבוצה הגדולה בישראל".
כך קורה שאותם שמפתחים סטארטאפים עצמאיים ואינדיבידואליסטים מתגייסים מיד אחרי השבעה באוקטובר והופכים לחלק מהקולקטיב. המימוש העצמי וההקרבה העצמית הופכים לשני שרירים שפועלים אצל מרבית הישראלים יחד, ולהבנתו של גודמן הסיבה לכך היא שבמשך שנים נשמנו הן את היהודית והן את הדמוקרטית, "לכן רובנו לאומיים ליבראליים".
אמנם קיימים הבדלים במינונים של רמת היהדות ורמת הדמוקרטיה, רמת האינדיבידואל מול רמת הקולקטיב אצל כל אחד, אבל הבסיס המשותף מאפשר הגעה להסכמה רחבה. המסקנה המתבקשת מכל זאת היא ששינויים קטנים ניתן לחולל ברוב קטן, אך שינויים גדולים מחייבים הסכמות רחבות. "החטא הקדמון של אוסלו היה שברוב זעיר רצו לעשות שינוי גדול, החטא הגדול של הרפורמה היה שברוב של 64 רצו לעשות שינוי גדול. אנחנו בוגרים של שתי הטראומות האלה ומפנימים את הלקח שעולה מהם, שינויים גדולים רק בהסכמות רחבות".
כעת, על בסיס ההבנות הללו וההסכמות הללו, סבור ד"ר גודמן, ניתן לבנות את ישראל מחדש. לטעמו ולתפיסתו השאיפה להסכמה רחבה אינה מנטרלת את היכולת לחולל שינויים גדולים, זאת בשל מרחב המחשבה המשותפת של רוב החברה בישראל.
לזאת מוסיף ד"ר גודמן ומעיר כי הבעייתיות הגדולה של קבוצת הרוב הזו היא שהקבוצה אינה מודעת לכך שהיא קבוצה, מאחר ובמשך שנים סיפרו לכולנו שאנחנו מחולקים לשני חלקים, לאומי מול ליבראלי, ואנשי קבוצת הרוב, הקבוצה ההיברידית, אינם יודעים לאיזו משתי הקבוצות לשייך את עצמם. החלוקה לשלוש פותרת את המצוקה ומבהירה את המציאות החברתית בישראל באופן מדויק יותר ומעניקה תקווה לשותפות מתוך גילוי של חלקי החברה אלה את אלה.
האם המסקנה הפוליטית מדבריו של גודמן היא חובת ממשלת האחדות? גודמן מזכיר את הישגי ממשלות האחדות בישראל, מיגור האינפלציה בשנות השמונים על ידי ממשלת שמיר פרס, שחרור ירושלים על ידי ממשלת אחדות של אשכול, בגין ורפ"י, מבצע חומת מגן המהווה תקדים לניצחון הטרור בעזה בוצע על ידי ממשלה משותפת של שרון ופרס, הנץ ונביא השלום. מנגד הוא מונה כישלונות שהובלו בידי ממשלות צרות, מלחמת לבנון בידי ממשלת ימין צרה, אוסלו בידי ממשלת שמאל צרה וכך הרפורמה והשבעה באוקטובר.
גודמן מדגיש כי ספרו אינו עוסק במנהיגים אלא בעם וברעיונות. המנהיגים, הוא סבור, אינם מובילי רעיונות אלא "מעשנים פאסיביים" של רעיונות, כהגדרתו, ובהתאם לרצון הבייס הם פונים לרעיון כזה או אחר. משום כך הוא לא בוטח במנהיגים אלא בתהליכים שמתרחשים בחברה הישראלית.
"אנחנו ברגע קשה מאוד. אני מאוד פסימי לגבי הטווח הקצר. אבל אני מאוד אופטימי לטווח הארוך, והבעיה היא שצריך לשרוד את הטווח הקצר כדי להגיע לטווח הארוך וכדי להמציא את ישראל מחדש", הוא אומר בהתייחס למריבות הפנימיות שנמשכות גם כעת.
בניתוח המחלוקת הפוליטית מדינית סבור ד"ר גודמן כי למעשה אין הבדל משמעותי בין השמאל המרכזי שסובר שלא ניתן להקים מדינה פלשתינית בעשורים הקרובים, לבין הימין המרכזי שאומר שהוא אינו רוצה להקים מדינה כזו. הדעתנות מתייגת את הימני כימני והשמאלי כשמאלי, אך ברמת המדיניות בפועל ההבדלים כמעט ולא קיימים. משום כך הוא סבור שאין סיבה אמיתית שמונעת מהישראלים ההיברידים מלהתלכד בינם לבין עצמם. לכן, הוא משוכנע, מרבית הישראלים מסכימים לצורך בהסכמה רחבה שהיא זו שתוביל לשינויים גדולים.
גודמן מאשים את תקשורת המיינסטרים ואת הרשתות החברתיות בהטמעת החלוקה השקרית של העם לשניים, מה שמעצים את המחלוקת וגורם לשבר עמוק כל כך, בעוד הסקרים והתחושות בשטח מלמדים על חלוקה לשלושה חלקים, חלוקה שמאפשרת חיים משותפים בשילוב של ליבראליזם ולאומיות גם יחד שתאפשר הסכמות רחבות.
את ספרו מקדיש ד"ר גודמן לזכרו של בן זוסמן ז"ל שנפל בקרבות ברצועה. הוא מספר על המפגש עם המשפחה ודרך המכתב שהותיר ודבריה של אמו של בן גם המפגש עם דמותו של בן שאותו הוא מגדיר כאדם שעושה את העבודה ברצינות אבל לא לוקח את עצמו ברצינות, "ואלה", אומר גודמן, "האנשים שאני אוהב. זה המיטב של ישראל".