1. זה קרה לפני 3,335 שנה בדיוק. בשנה השנית לצאת ישראל ממצרים. עם ישראל נערך במדבר פארן לכניסה לארץ הקודש, הארץ המובטחת לאבותיו אברהם יצחק ויעקב. עמישראל מוצא עצמו, לפי עדות התורה, במרחק של שלושה ימי הליכה בלבד מן הארץ הקדושה.
בשבת הקרובה שוב נקרא את פרשת שלח בספר במדבר, המתעדת את פרשת המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען, הארץ המובטחת. משה נענה לציווי האלוקי ושולח מרגלים למשימה המודיעינית: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". למשימה נבחרים גדולי העדה, הרבנים נשואי הפנים, אדמו"רים חסידיים וראשי ישיבות ליטאיות, ארזי הלבנון ואדירי התורה, כולם, כך מעידה עליהם התורה עצמה, העפרונות הכי מחודדים בקלמר: "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". הטובים שבטופ. עליהם אפשר לסמוך.
2. אבל אז חל סוויץ' בעלילה. דווקא ה'גדוילים' איכזבו. וחטאם מקרין עד ימינו (ע"ע בכיה לדורות ותשעה באב). המרגלים חזרו אחרי 40 ימי תיור, ובפיהם מידע מבלבל: מצד אחד "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", ומצד שני "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ... אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת... נְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק"; והפואנטה המתבקשת – אנו חגבים לעומתם: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים".
שורה תחתונה של הדו"ח המודיעיני: לא נוכל להם. חבל"ז. בואו נתארגן להתיישב במדבר, כשאר פראי המדבר. ומה על הארץ המובטחת? – נפקיר אותה לזמנים אחרים. נשאיר אותה לימות המשיח. עד אז נשב במדבר (העמים), ונקווה לטוב.
3. בין שאר השאלות שמעלה סיפור המרגלים, עולה אחת על כולנה: מדוע הונצח חטא הבגידה בארץ ישראל, באלוקי ישראל ובעם ישראל, לדורי דורות? וכי התורה הינה ספר היסטוריה? וכי לא עדיף היה לדלג באלגנטיות מעל האירוע המחפיר הזה, כפי שמתעלמת התורה על אירועי 38 השנים שבין הפסוק האחרון בפרק י"ט, שעודנו נטוע בשנה השנית, לפסוק הראשון של פרק כ', שעניינו השנה ה-40 ליציאת מצרים. למה לא כללה התורה את חטא המרגלים באותן שנים בלתי מדווחות שאין לנו מושג על הקורות בהן?
התשובה פשוטה להדהים. התורה אמנחם אינה ספר היסטוריה. היא מנציחה בכתב אך ורק אירועים שהם בגדר 'נצרכים לדורות'. מה שלא נצרך, לא נכלל. כל מה שנכלל, יש בו מסר, לקח לדורות. כולל חרפת המרגלים.
4. אבל מדוע פרשת המרגלים נצרכה לדורות? מה המסר העולה ממנה?
באה התורה ללמדנו, על פי הפשט, שלפעמים קורה שגם כאשר מוטלת משימת קודש על נשיאי העדה, הגאב"דים ובכירי הבד"צים, ראשי הישיבות והאדמו"רים, הם עלולים לבגוד בשליחותם. מקרא מפורש. רבי יששכר טייכטאל, בספרו 'אם הבנים שמחה', מצטט את השל"ה הקדוש: "אפילו צדיקים יכולים להיות מרגלים". הבנתם את פשר המסר האלוקי שבהנצחת הסיפור לדורות? - אפילו צדיקים, אפילו ראשי ישיבות ואדמו"רים, עלולים ליפול בפח המרגלים. אלמלא אמרו זאת גדולי עולם, ספק אם דברים חריפים אלה ניתנים להיאמר.
אבל למה ללכת אל אגף האחרונים? כבר הגמרא (סוטה מ"ח ע"ב) מזהירה אותנו מפני 'צדיקים קטני אמונה'. על הפסוק בזכריה: 'מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת', אומרת הגמרא שהצדיקים בעידן גאולת בית שני היו קטני אמונה. ומכאן הגדירם הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה): 'צדיקים שאינם מאמינים'. ממש כמו בחטא המרגלים שכפרו בתכנית האלוקית, ופעלו במו פיהם לשבש אותה, להטותה מדרכה הגאולית – לטובת ההישארות במדבר. מזכיר לכם משהו על המצב בדורנו?
5. הרב טייכטאל גם טוען שהמרגלים במדבר היו משוחדים בנגיעות אישיות: "וכמו כן גם בזמננו. אפילו רבנים ורביים (כלומר, אדמו"רים) חסידים – לזה יש רבנות טובה ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק או פאבריק (מפעל) טוב, או משרה טובה ונכבדה עם סיפוק גדול... אם יילכו לארץ ישראל יתרופף מצבם"...
אבל, אומר הרצי"ה, המרגלים לא לקחו בחשבון, ש"למרות שהיו להם סיבות להתנגד להיכנס לארץ ישראל – ריבונו של עולם הוא שמנהל את ההיסטוריה, וגם אם יש רבנים החולקים עליו, אין הלכה כמותם".
ומכל זה עולה מסקנה נוראה ואיומה, מפחידה ומצמררת. פרשת המרגלים שהונצחה לדורות בתורתנו נועדה ללמדנו, שאפילו צדיקים יכולים להיות מרגלים. אבוי! ושיש גם צדיקים שהם קטני אמונה. אויה! ושלפעמים נבנית אידיאה חרדית לתלפיות ומיוצרת 'השקופע' של 'פך השמן הטהור' – שכל כולה מושתתת על נגיעות אישיות. געוואלדיג.
6. ישנה פרשנות אחרת להבנת התנהלות המרגלים, שמתאימה מאוד לזמננו, לווטו שהטילו רבנים על גיוס חרדים להגנת ישראל מיד צר.
המרגלים הבינו, על פי אתה פרשנות, שבארץ כנען צריך לצאת מהכולל ומהישיבה, ולעבור למגרש החיים האמיתיים. ללכת לעבודה כדי להתפרנס, ולפעמים גם לאחוז בנשק להגנת ישראל ממזימות הרצח האכזריות של האוייב המר, וזו מצווה מן המשובחות ואין בה פשרות: חתן יוצא מחדרו, כלה מחופתה והמתמיד סוגר את הגמרא ויוצא מהחממה להשתתף במצווה לא תעמוד על דם רעך.
חטאם של המרגלים היה איפוא המחשבה שאפשר להשתמט. והכל מתוך כוונות טובות. צדיקות של השתמטות: למה אנחנו בכלל צריכים את כל כאב הראש הזה שמחוץ לחומות הגטו? למה להגיע ל'ארץ אוכלת יושביה', כשהחיים במדבר מפנקים להפליא והכל בהישג יד ומן המוכן: אוכלים מן חינם כדי שביעה; נהנים מהגנה אוטומטית של עמוד הענן ועמוד האש; זוכים לכך שהחליפה והמגבעת, שהשטריימל והקפוטה, אינם מתבלים לעולם ותמיד מגוהצים כחדשים. אפשר לשבת בכיף בכוילל המדברי ולעסוק בתורה, בחסות עמוד הענן ועמוד האש. אז למה שנסתכן במלחמה בארץ ישראל להגנת כלל ישראל? שיעשו את זה אחרים.
בדיוק כמו החרדים בני זמננו, הצועדים בעיניים עצומות, וללא דעה משלהם, אחרי החלילנים מהמלין שמוליכים אותם לנתק מוחלט מן הציבור, מן העם, אפילו מן התורה המצווה על התנהגות ממש הפוכה.
7. ניסח זאת היטב רבי עדין שטיינזלץ בפירושו לפרשת שלח: "החיים במדבר הם חיים כמעט כמו ב'כולל': מבוקר עד ערב מקבלים מן... וזמנם פנוי לעסוק במה שחשקה נפשם... לשבת כל היום וללמוד תורה. לבגדים הם לא צריכים לדאוג, שאר דברים לא צריך לעשות, אז הם יושבים ימים שלמים, אוכלים מן ועוסקים בתורה.
"אבל כשבאים לארץ ישראל, הרוחניות בסכנה... כל אדם צריך לעבד את אדמתו... הכניסה לארץ ישראל היא הבעיה של קבלת האחריות על הצד הגשמי, הכלכלי והממשי של החיים... לעומת כל הרוחניות שהיתה כשישבתי במקום יפה ונחמד כל כך ומעלי ענני כבוד, פה כבר אין ענני כבוד אלא ענני גשם או חמסין. אין דבר קל מלשבת במדבר ולשמור שבת". אבל תורתנו תורת חיים היא. והיעד הוא לחיות לאורה במציאות הריאלית, על הקרקע, לא בין החומות הווירטואליות של הכולל.
8. המסקנה העגומה היא, שבכל דור עשויים להימצא מרגלים, לעיתים אפילו באיצטלה של רבנים ומורי הדור, שדבקה בהם ממידת המרגלים, רחמנא ליצלן. שמתוך צדיקות הם נקלעים לקטנות אמונה או נגיעה אישית. יש, בעוונותינו, קו רציף ממשתמטי תשפ"ד למשתמטי דור המדבר, לפני 3,335 שנה. אלה ואלה נפשם עדיין מיטלטלת בכף הקלע שבין גלות רוחנית לחיים הריאליים, ועד שתירגע נפשם יטילו את האחריות על עצם קיומם - על אחרים.