'בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ' - המרגלים היו אמורים, ככל אנשי מודיעין, לדווח למשה-רבנו, אך ביכרו להוציא דיבת-הארץ בפומבי לכל העם.
וכדי שדבריהם יתקבלו, פתחו בדברי אמת, הראו מפרי הארץ, ואמרו: אכן 'בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ'. אומר רש"י כלל ב'תשקורת'. כל דבר שקר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו. אין הוא עובר מסך...
לכן פתחו בו ורק אז החלו להוציא דיבת-הארץ רעה, תוך כדי הטלת מורך בעם, 'אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם'. ובמילים אקטואליות, אמרו: לא שייך לנצח אותם, ובודאי שאי אפשר לנצח רעיון של ילידי ענקים...
או אז 'וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ'. יהושע עדיין אינו מצטרף לכלב בניסיונו זה להשתיק את העם. דומה שהימנעותו נבעה מהיותו למוד ניסיון, שהרי בפעם האחרונה שהוא התערב, היה זה כשנאמר למשה 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל'.
או אז נזעק יהושע באומרו למשה: 'אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה... וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.!', נזף בו משה ואמר: 'הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי ייִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם', יש להכיל ואף לברך על המצב... אך הפעם, בחטא-המרגלים, משראה שמשה ואהרן נופלים על פניהם, הבין שנוח לו בהשתקת כלב את העם ואז הצטרף אליו בדיבור אל העם ואמרו הם יחדיו: 'טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד'.
ועוד הוסיפו שלמרות דברי רוב המרגלים אין לכם ממה לפחד, 'בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם'. לימים, כלקח, ישלח יהושע רק שני מרגלים, מרגלי חרש תוך הקפדה שבשובם ידווחו רק לו בלבד.
'וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם', ויהס, גם כָּלֵב נהג בעורמה כדי שדבריו ישמעו. אומר רש"י: השתיק את כולם לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר: 'וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?!' השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בליבם על משה בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע עוד ערוץ תבהלה כלבבם... או אז אמר: והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו.
כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון, היו שניים מתוך שנים-עשר המרגלים, יחידת 8200 של פעם. שניהם חשבו בניגוד לקונספציה. כלב ידע שהשבויים בקונספציה ישתיקו אותו ולא יאפשרו לו לדווח, כפי שעשו למרבה המצער ראשי אמ"ן ואחרים במלחמת יום-כיפור ובמלחמת שמחת-תורה, ולכן השתמש בתרגיל הסחה.
אך דעתם, דעת המיעוט, נדחתה על ידי העם, ולא עוד אלא שביקש העם לרגום אותם בשל כך באבנים. אין חדש תחת השמש, השתקת ערוץ דוברי אמת.
כי, כדברי הזוהר, מה רע בשהות במדבר, בשיא הרוחניות, מדי יום יורד מן, מים יש מבאר-מרים, הגנה מרחבית ומיזוג-אויר יש מענני הכבוד, ובידוע שכל אלה ייעלמו כלא היו, עם הכניסה לארץ-ישראל. מה טעם למהר? המרגלים אף הם העדיפו את חיי המדבר הנוחים, כי ידעו שאמורים הם לרדת מגדולתם, מנשיאותם, עם הכניסה לארץ.
גם במלחמת שמחת-תורה, לא שעו לדעת המיעוט, וליתר דיוק לזעקת המיעוט, זעקת התצפיתניות שאף 'זכו' לנזיפה. כך גם היה במלחמת יום-כיפור, שהייתה לי הזכות להשתתף בה – הקונספציה והשתקת המיעוט 'חגגו' בגדול. הבה ניזכר.
בערב ר"ה תשל"ד, 25 בספטמבר 1973, הגיע חוסיין, מלך-ירדן, בחשאי, בשעת לילה מאוחרת לארץ ודיווח לראש-הממשלה גולדה-מאיר, על כוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה ממש בקרוב. מידע זה הועבר גם לבחירי אמ"ן.
בנוסף, היועצים והדיפלומטים הסובייטים פונו ברכבת אווירית ממצרים ומסוריה. 60 התרעות שהעביר קצין מודיעין סימן טוב נדחו על הסף ונכתב עליה 'סבירות נמוכה למלחמה', והוא אף ננזף... קולות נוספים הושתקו עד כדי עימות בין האלוף טל לרמטכ"ל דדו. הקונספציה נשברה רק בליל יום-כיפור עם הודעת הסוכן אשרף-מרואן על פתיחת מלחמה ביו"כ לראש המוסד צבי זמיר.
אבל גם אחריה, התעקש ראש אמ"ן אלי זעירא להרגיע שמדובר בתרגיל, עד שביו"כ בשעה 14:00 בעיצומה של מסיבת עיתונאים שערך להרגעת הרוחות, קיבל פתק שפרצה מלחמה... ובקיצור דעת המיעוט כבחטא המרגלים, לא נשמעה ואף ננזפה ברגע שביקש המיעוט להשמיעה.
בשתי המלחמות קיבלנו שיעורים כואבים ביותר, בדומה לשיעור שקיבל עם-ישראל בחטא המרגלים, חטא שעלה בארבעים שנות נדודים ובאי כניסת דור-המדבר לארץ-ישראל. שיעור המלמדנו שכאשר מדובר ביחידת 8200 או בדומה לה, יש להאזין היטב לדעת המיעוט, ל'איפכא מסתברא', זו שאינה שבויה בנקודת המבט של הרוב.
אך האם ניתן ללמוד מכלב ויהושע על המשקל הסגולי המשמעותי של המיעוט עד כדי אי קבלת הכרעת הרוב? חוק החברות הישראלי קובע כי בעל מניית הרוב, יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים וכי בעל שליטה חייב לנהוג בהוגנות, אבל מכאן ועד צמצום כוח הרוב, המרחק כמובן גדול. בשנים האחרונות חל שיבוש כשהיו שהסמיכו את הצורך בהאזנה והקשבה לקולות המיעוט לכלל 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת'.
המושג 'עושק המיעוט' קיבל פרשנות ומשקל גדל והולך, ודומה כי הוא בין הגורמים לכך שמיעוט קולני מרשה לעצמו להתיר כל רסן, לשחרר חרצובות לשונו, עד כדי התפרעות וניסיונות בלימת פעילות השלטון שנבחר ברוב, וכל זאת בשם חופש הביטוי והפעולה של המיעוט, עד כדי אנרכיזם.
יפה כתבה שופטת בית-המשפט העליון הגב' דפנה ברק-ארז, בספרה 'לקרא משפטים בתנ"ך' [21], כי הכרעה על פי דעת הרוב משקפת את העיקרון הדמוקרטי בטהרתו, ומבטאת גם ניסיון חיים מעשי במובן זה שדעת הרוב עשויה לשקף את חכמת ההמונים.
אך הוסיפה שכידוע הרוב עשוי לעתים לטעות – ואף לטעות 'בגדול', וכי התיאוריה הדמוקרטית המודרנית מכירה בכך שהדמוקרטיה אינה מתמצה אך ורק בשלטון הרוב, אלא גם במגבלות עליו.
וכאן לענ"ד שגתה בהביאה ראייה לדבריה מהכללים 'אחרי רבים להטות' ו'לא תהיה אחרי רבים לרעות' ומהעובדה שהצדק במקרה של כָּלֵב ויהושע היה עם דעת המיעוט, למרות שזו נדחתה על ידי העם, אך הועדפה על ידי הקב"ה.
אכן, השתקת והסתרת עמדה לא פופולרית היא לעולם טעות, אך היא שגתה כאמור בהבנת המושגים. בחטא המרגלים, במערכות ריגול ומודיעין, דור ודור ודורשיו, יש אכן להאזין ברוב קשב לדעת המיעוט, ל'איפכא מסתברא' כדי להימנע מלהיות שבויים בקונספציה וליפול בהונאת האויב. אך אין כל קשר בין זה לשני הכללים 'אחרי רבים להטות' ו'לא תהיה אחרי רבים לרעות'.
כללים אלה עוסקים במערכת המשפט ובכללי קבלת החלטות בציבור, ובראשונה, הכלל הידוע שיש ללכת אחר הרוב. וכך אמר רבי-ינאי בירושלמי סנהדרין [פ"ד ה"ב], ... אמר משה לקב"ה: ריבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה [בנושא מסוים]? אמר לו [הקב"ה למשה]: 'אחרי רבים להטות' [שמות כג,ב].
אם רבו המזכים - זכאי. אם רבו המחייבים – חייב. וכל כך למה? כדי שהתורה תהא נדרשת מ"ט פעמים טמא, ומ"ט פעמים טהור...'. במילים אחרות, נותן התורה בעצמו לא קבע תמיד בתורה דינים חד משמעיים ופסקניים, כדי לאפשר לחכמי ההלכה לדרוש אחר מגמתה של התורה, אחר תוכנה הנסתר.
סמכות מוחלטת זו של בית-דין לפסוק על פי הרוב, והיעדר כל השפעה אחרת בהכרעת ההלכה, אפילו לא על ידי גורם על-אנושי, מודגם במחלוקת המפורסמת בעניין התנור 'הכי מפורסם'... תנורו-של-עכנאי, של אדם הנקרא עכנאי במסכת כלים [ה,י], בין רבי אליעזר בן הורקנוס ובין רבי יהושע וחבריו. לא עזרו לו לרבי אליעזר ראיותיו באמצעות תופעות על טבעיות, להוכיח את צדקתו, אפילו לא כותלי בית המדרש שנטו כדי לומר שהוא צודק, כי ההלכה היא שאחרי רבים להטות, נקודה.
כלל הנכון גם בהליכה אחר הרוב בהחלטות ציבוריות. כך הוא בתשובת מהר"י מינץ [ז.] האומר שכל דבר שהוא תועלת או תיקון לקהל או לרוב הקהל 'אחרי רבים להטות', כמו שמסכימים הרוב, ואע"פ שהמיעוט המתנגד נראה להם שטענותיהם חזקות, הרי הם בטלים ברוב ואין שומעים להם.
בשו"ת הרא"ש [ו,ז], כותב הרא"ש מפורשות שרוב הקהל כופה את התקנה שנתקבלה על ידו גם על המיעוט שהתנגד לה, כי על עסק של רבים אמרה התורה 'אחרי רבים להטות', ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליו הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם. עכ"ל. זוהי דמוקרטיה במיטבה.
ובאשר לכלל 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת'. אין כוונתו כלל לחזק את המיעוט, אלא ללמדנו שיש וקיים צורך ברוב מיוחס, כמו בחיוב מיתה.
ועוד למד רב-כהנא מפסוק זה במסכת סנהדרין [יז, א], שבמקרה בו כל הדיינים פסקו לחיוב, יוצא הנידון זכאי, מהטעם המתוק, שלא יתכן שלא ימצא ולו דיין אחד שימצא נקודת זכות לאותו נידון. רבינו-בחיי לומד מהפסוק אזהרה, שאפילו אם ראה אדם שרבים מבני-אדם אינם נוהגים כשורה, לא יהיה עמהם.
ועוד למדו מפסוק זה שלא ילכו בדיני-נפשות ברוב של דיין אחד לחייב. ניתן לחייב רק לכשיהיו הדיינים המחייבים שניים יותר מהדיינים המזכים, אבל על מנת לזכות, יש לחתוך את הדין ברוב של דיין אחד בלבד, וזהו 'אחרי רבים להטות'.
נמצאנו למדים, שמחד בכל הקשור למודיעין, לריגול, יש להאזין ברוב קשב לדעת מיעוט, כקולם של יהושע וכלב שאמרו 'טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד', וכך להישמר מהונאת הקונספציה ומהליכות מיותרות במדבר.
אבל באשר לבית-דין והחלטות ציבוריות ושלטוניות, יש ללכת אחר הרוב, והמיעוט מחויב ללכת על פי החלטת הרוב ולא עוד אלא שניתן ורצוי שהרוב יאכוף אותו לשם כך.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל