ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט טען השבוע, כי "ניתן היום להשיג הסכם עם ממשלת לבנון במסגרתו חיזבאללה ייסוג אל מעבר לנהר הליטאני ואנו נוותר על חוות שבעה ועוד כמה נקודות שבמחלוקת. בהסכם כזה הלבנונים יציגו הישג וזה יאפשר להם לסגת". אולמרט גילה גם כי "תוכנית כזו תכננתי לאחרונה עם האלוף (מיל') אורי שגיא והגשתי אותה לאמריקנים ולצרפתים".
זה בדיוק המקרה שעליו ראוי לברך בשם ובמלכות על הנס שאהוד אולמרט רחוק מכל השפעה מדינית וציבורית. גם הוא וגם אורי שגיא, שעד היום לא מבין עד כמה מדינת ישראל ניצלה מהסכם שלום עם סוריה שכלל נסיגה מלאה מהגולן, שהוא דחף אליו בכל כוחו לפני 24 שנים.
אולמרט ושגיא באמת אינם אנשים חשובים, ועתידם נמצא הרחק מאחוריהם. הבעיה היא שהרעיון הזה, של 'פשרה עם חיזבאללה בנושא חוות שבעא', מרחף כל הזמן כאחד הרעיונות למנוע מלחמה עם חיזבאללה – גם בישראל וגם בארה"ב ובגלל אולמרט כנראה גם בארמון האליזה בפריז. לכן, כשירות לקורא, כדאי להזכיר מהן אותן 'חוות שבעא'.
השטח הקרוי 'חוות שבעא' הוא זה המוכר בשמו העברי מזה 50 שנה – הר-דב, ג'בל רוס בשמו הערבי. מדובר בשלוחה המערבית של הר החרמון, שקיבלה את שמה בשנת 1971, על שמו של סרן דב רודברג ז"ל, שנפצע בקרב עם מחבלים ונפטר מפצעיו באוגוסט 1970. ה'חוות' הן שטחים חקלאיים של העיירה שבעא שבמורדות הצפוניים של החרמון בשטח לבנון. בערבית נקרא האיזור מוע'ר (קרי: מוראר) שבעא – 'מערות שבעא'. כאן במערות היו משתכנים בחורף רועי הכפר שבעא, כששלג החרמון היה מכסה את כפרם.
הרכס הזה, כמו הר החרמון, היה עד מלחמת ששת הימים בשליטת סוריה – ושוחרר באותה מלחמה שבה לבנון כלל לא השתתפה. עם נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 התקבע הגבול עם לבנון באישור האו"ם, כי הר דב יישאר בידי ישראל, היות והוא שטח סורי הנתון להסכמי שלום עתידיים עם סוריה. אבל בגלל שגבול סוריה-לבנון מעולם לא נקבע סופית, מרשה לעצמו מנהיג חיזבאללה נסראללה לטעון ש'חוות שבעא' שייכות ללבנון. מכאן נובעת לכאורה ה'לגיטימציה' שנטל לעצמו נסראללה לתקוף את ישראל כל עוד היא 'כובשת' את חוות שבעא.
לפני 45 שנה יצא לי לשרת באחד המוצבים על רכס הר דב, מוצב זיוונית. (בשבוע שעבר, בכנס הקצינים במילואים הקוראים להכרעה במלחמה, פגשתי את מי שהיה אז מפקד המוצב – גבי סיבוני, אז סגן, מ"פ בגולני, כיום אל"מ במילואים). לא במקרה המוצב הוקם במקום זה: הוא שולט בתצפית ובאש על הפיתחה העצומה הפרוסה למרגלות ההר לכיוון לבנון (צפון מערב), אשר במרכזה מצוי הכפר רג'ר, כמו גם על קיבוצי מזרח אצבע הגליל: דן, דפנה, שאר ישוב, שניר, ועד מעיין ברוך, כפר יובל – וקרית שמונה. הדרך למוצב היתה אז 'דרך גדעון' על שם אל"מ גדעון בנדל ז"ל. בשנת 2000, אחרי הנסיגה, נסלל כביש עוקף, למנוע סיכון של פגיעה בכלי רכב צבאיים הנעים בין המוצבים.
נסיגה מהר-דב תיתן לכוחות הנוח'בה של חיזבאללה רכס שולט על כל המרחב מהבניאס ועד קרית שמונה. זו המשמעות האמיתית של 'פשרה בחוות שבעא'. זה ההסבר האמיתי למה חיזבאללה מתעקש על נסיגה מהרכס הזה, בתואנה שהוא 'לבנוני'.
נסיגה מהר-דב מסוכנת לא פחות מנסיגה מרמת הגולן. אם להשתמש בביטוי נשכח של יצחק רבין – בשינוי קל: מי שיעלה על הדעת לרדת מהר דב, יפקיר! יפקיר! את ביטחון ישראל.
(הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח').