
הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, עומד על כמה עניינים בפרשת השבוע המתכתבים מאוד עם חיינו.
המן היה לחם מן השמיים: לחם רוחני, מזון למלאכי השרת, נבלע כולו בגוף ללא פסולת, ומשתנה לכמה טעמים (רש"י).
מה פגם אפוא מצאו בו העם עד שאמרו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"? ומדוע נבחרו דוקא הנחשים להעניש את העם בגין תלונתם זו?
כדי להשיב על השאלות, אבקש לחדד ענין בעומק התפילה. התפיסה השגרתית היא שמפאת היות האדם נתון בתדירות במצב של חסר ומצוקה על כן הוא נזקק לה' שימלא את מחסורו. התפילה נתפסת אפוא כתחנון לה' לשם מילוי צרכים. מילוי המשאלה היא המטרה, והתפילה אינה אלא אמצעי לה.
אך רבותינו מבקשים ללמד להיפך. הבריאה נבראה מעיקרה באופן שיהיה אדם שרוי במצב של חסר ומצוקה תמידיים, כדי שבהכרח יהיה עליו לפנות לה' ולבקש מילוי צרכיו. התפילה היא המטרה, החסר אינו אלא אמצעי לה. על ידי תפילה נוצר חיבור בין אדם לקונו. חיבור זה הוא תכליתה של הבריאה.
ויש כאן פרדוקס: אנו מתפללים שיהיה לנו כבר ביטחון במקומות העבודה, בפרנסה, בבריאות ושלא תהיינה שום דאגות. אך כשנגיע לשם, יחסר לנו הדבר הכי משמעותי - יחסר לנו החסר. החסר שמקשר בינינו להקב"ה.
וכך מספרת הגמרא ביומא עו: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום. היה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר שמא לא יירד המן למחר, ונמצאו כולן מכוונין את ליבם לאביהם שבשמיים."
בשעה שעם ישראל היה נתון במהלך ניסי של ירידת המן מהשמים, היה ניתן להעצים את תוקפו של הנס, על ידי נתינתו בפעם אחת. מדוע היה צריך להטריחם לחזר בכל יום ויום אחר המן? ומדוע היה צריך להותירם באי ודאות ביחס למחר?
אלא שגם בתוככי הנס יצר הקב"ה מצב של חסר וחרדה כדי לעבות את הקשר הפנימי בין ישראל לאביהם שבשמיים. אלמלא זה לא היה ליבם כשר לקבל תורה. קשר של בקשה והודאה מידי יום הכשיר אותם לכלי קיבול לקבל התורה.
בנוהג שבעולם אדם ממלא את ביתו במזון לכמה ימים. אם עשיר הוא מבטיח עצמו בדרכים נוספות. ישראל היו מנותקים מכל מקור של כלכלה, לבד מה שירד מהשמים. אי אפשר לצבור ולהניח למחר. נסו לדמיין, מידי ערב הבית מתרוקן עד תום. אין שום מכולת או סופר לרכוש מזון בלילה אינך יודע אם יהיה בבוקר. לא נותר אלא לבטוח בה'. ואכן, מי שהרע את מעשיו קיפח פרנסתו. הוא היה יוצא מחוץ למחנה וזועק לה'.
היפוכה של הרגשה זו נתחדדה היטב בקללת הנחש. הגמרא במסכת יומא עה אומרת: "ועפר תאכל כל ימי חייך": תניא אמר ר' יוסי בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. בשר ודם מקניט את חברו – יורד עמו לחייו. אבל הקב"ה אינו כן. קילל את הנחש, עולה לגג- מזונותיו עמו. יורד למטה- מזונותיו עמו."
הענין תמוה: מזונותיו של הנחש מצויים ומזומנים עמו בשפע יותר מכל בעלי החיים. אין לך בריה שבעה ומאושרת ממנו. מה הקללה אפוא? אלא שזו היא הקללה: "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם", אולם הנחש מתנתק ממקור החיים האלוקי. שפע בלתי פוסק אינו אלא קללה חבויה. העולם נברא חסר למען יהיה אדם זקוק לברכתו של מקום, והכרח זה הוא המרענן את הקשר בינו לבוראו.
ובניגוד לנחש: הגמ' מעבירה לנו את המסר הזה דרך היונה: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה"- אמר ר' אלעזר אמרה יונה לפני הקב"ה: רבונו של עולם יהיו מזונותיי מרורים כזית ומסורים בידך ואל יהיו מתוקים מדבש ומסורים ביד בשר ודם" (סנהדרין קח)
היונה מלמדת כי החוסר הוא הוא הברכה. הוא שמביא אותנו להיתלות בבוראנו, ומתוך כך האדם נקשר בעבותות של תפילה והודאה. כך המן היה תלוי בחיזור וליקוט יומיומיים. מצב זה הכריח את בני ישראל להיות תולים עיניהם בה'. אבל היו מהם ש"ותקצר נפש העם בדרך". הם יודעים שהלחם השמימי הזה מצריך כוחות עבודה - ואת זה אין להם - "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". הם רוצים לחם רגיל, שניתן לאגור אותו.
נשלח הנחש, שלא חסר שום אוכל גשמי. מזונותיו מצויים לו בכל שעה. אבל מציאותו היא קללה. המפגש עם קללת הנחש שבה ופקחה את עיניהם. וסופה של פקיחת עיניים הובילה אותם לחזור ולתלות עיניהם בה':
"עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (במדבר כא). וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים, היו מתרפאים" (משנה ר"ה כט).
לע"נ כל הנופלים במערכה על העם והמדינה, ולע"נ מור אבי ברוך מרדכי בן יצחק ומור חמי משה נחמיה בן יוסף צבי, שכשחוו חסר לא ראו בו דבר רע.