אמרתי 'שמע ישראל' ווידוי, אבל התאמצתי להיאחז בחיים

יום שלישי בערב. בבניין השיקום בבית החולים שיבא אני פוגש את הרב ישי אנגלמן, לוחם בגדוד מילואים 121 ור"מ בישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים, שנפצע קשה בעזה לפני יותר משבועיים ובימים אלו עדיין מתאושש מפציעתו.

"בכל יום אני מרגיש יותר טוב, מתקדמים בעוד משהו שאפשר להודות עליו, שום דבר לא מובן מאליו", אומר הרב אנגלמן. הוא מספר כי בכל יום הוא מתפלל על משהו חדש. "היום התפללתי על הקול", הוא משתף. המטען רב העוצמה שהתפוצץ על הטנק שלו, פגע בין השאר בריאותיו ובסרעפת שלו ופגע בקולו, אך הוא אט אט מתחיל לחזור לעצמו. "להתפלל על הקול זה טוב, כי לפני כמה ימים לא התעסקתי בכך אלא בדברים יותר כואבים. כל פעם מתקדמים בדבר אחד, זהו תפקידו של השיקום", מציג הרב אנגלמן את הזווית החיובית. בעוד ימים אחדים תתקיים הערכה לגבי המשך אשפוזו, ובינתיים קשה להחמיץ את המעטפת המשפחתית והחברתית החמה סביבו, שכל העת דואגת לשלומו ומעודדת את רוחו.

גדוד 121 שבו משרת הרב אנגלמן נכנס להילחם בעזה בסבב המילואים השלישי שלו, לאחר סבבים קודמים בצפון ובעוטף עזה. לפני יותר משבועיים, באמצע הסבב השלישי, לחם הגדוד בשכונת בקשי הנמצאת מדרום לעיר עזה. בשלב מסוים קיבל הגדוד התרעה על מחבלי חמאס שנמצאים בבתים ומתכננים פעולה נגד הכוחות. "יצאנו למארב כדי לאגף את המחבלים ולהפתיע אותם", נזכר הרב אנגלמן. כמעט מחלקה שלמה עמדה בפתח בית, ובשלב מסוים סמל המחלקה נדב נולר הי"ד הכניס אותם פנימה ועמד בכניסה. כמה מטרים משם כיוון אייל אבניאון הי"ד את הטנק בשעת לילה, ולפתע נשמע פיצוץ אדיר ומטען רב עוצמה התפוצץ על הכוח. אייל ונדב הי"ד נפלו בקרב, הרב ישי אנגלמן נפצע קשה וכמה חיילים נפצעו קל.

"הייתי הקשר של אייל ועמדתי יחסית סמוך אליו, אך באותו הרגע התרחקתי", הוא מספר. "בלילה אתה לא רואה מספיק טוב, אז לקחתי כמה צעדים אחורה. ברגעים אלו התפוצץ המטען. דקה לפני כן נולר הכניס את החיילים הביתה אך הוא לא הספיק להיכנס, הוא לא במודע הציל את החיילים שלו. עד שמצאו את אייל 15 מטר משם היו כמה דקות של נוהל חניבעל כי היה חשש שהוא נחטף".

הוא מרחיב על דמותם של הנופלים. "נדב נולר היה אישיות כל כך משמעותית, כל כך מחברת בין אנשים, דמות שמחברת את הדבק של הפלוגה, סמל מקצועי ברמות שדאג לציוד לפלוגה בצורה מדהימה כולל שותפות בקמפיין שאסף הרבה ציוד ללחימה. האיר פנים לכולם. אייל היה חדש בפלוגה, הוא גם הביא אתו רוח חדשה ושונה, מהאזורים היותר שמאליים של המפה, היישר מתל אביב. בקצת זמן שהיה לנו יחד, גם בגלל שהייתי הקשר שלו, היו לנו כמה שיחות עמוקות וארוכות, כל כך שמחתי על ההזדמנות שיש לנו, דיברנו גם על ההפגנות בקפלן והסברתי לו את ההסתיגויות שיש לי מהן, ואייל עצמו אמר לי בסוף אחת השיחות, שהוא מחכה לאחרי המילואים שנוכל ללכת ביחד, הוא ואני, להפגין על דברים שמטרידים את שנינו במשותף בחברה הישראלית".

מרגע הפציעה ועד הגעתו של הרב אנגלמן לסורוקה חלפו שעה וחצי. "מעוצמת הפיצוץ עפתי קצת אחורה, לא הרבה. הרגשתי את ההדף והבנתי שנפצעתי קשה בבטן. תוך כמה דקות התחילו לטפל בי, הייתי בהכרה כל הזמן. זה היה תהליך ארוך של פינוי שלקח הרבה מאוד זמן ובכמה שלבים, עם מסע אלונקות תחת אש כאשר מסביב חיפוי ומישהו שמחזיק תחבושת על הפצע ומשאיר אותי ער. הגענו למקום שהתאג"ד היה אמור

הרב אנגלמן, כאמור, בקושי היה יכול לדבר, ובמקצת קולו הוא ביקש מהסובבים אותו להעביר מסרים למשפחה. "לא ידעתי להגיד בדיוק מה מצבי, אבל היה לי ברור שאני פצוע קשה. התחלתי להעביר כל מיני מסרים להגיד לילדים. אמרתי 'שמע ישראל' ווידוי, ובמקביל כל הזמן התאמצתי להיאחז בחיים. הייתי במין מצב ביניים – שלחתי מסרים כי רציתי שיהיה למשפחה משהו, ומצד שני כל הזמן אומרים לי להישאר בהכרה, וזה הפך להיות משימה. החלטתי לרצות להמשיך, יש לי תפקיד להחזיק, צריכים אותי בבית, מחכים לי בבית, אני רוצה לחזור לילדים ולבית שיהיו בו אמא ואבא בשבילם. ובכלל, יש עוד הרבה מה לעשות בחיים".

תוך כדי הסערה שהתחוללה סביבו ניסה הרב אנגלמן לדבר עם ה'. "היה איזשהו דיבור עם ה', בקשה של הזדמנות להמשיך את החיים. דיבור מתמשך אבל לא רציף, כי כל הזמן יש כאבים, צעקות ואנשים שמדברים איתך. אתה בתודעת דבקות, לא יודע אם אי פעם הייתי בדבקות כזאת". כשהתעורר הרב אנגלמן מהניתוח, הוא ראה את אמו מרים ואשתו צופייה. "כשהתעוררתי ראיתי אותן והרגשתי שעמדתי במשימה, קיבלתי את ההזדמנות". לשאלתי האם זה מחייב אותו יותר, עונה הרב אנגלמן כי הוא מרגיש "יותר שותף, יותר מכוונן, יותר בפרופורציה לחיים".

הרב במיני ישראל

אחד הקולות שנשמעו בציבור אחרי פציעתו, ועל רקע הדיון המתלהט סביב גיוס חרדים, הוא שהרב אנגלמן מהווה הוכחה ליכולת להיות תלמיד חכם, ואפילו ר"מ בישיבה, תוך כדי שירות משמעותי בצבא כלוחם. הרב אנגלמן מתייחס לקולות הללו מכמה זוויות, אך בראש ובראשונה הוא מבקש להבהיר שהגיוס שלו הוא דבר מובן מאליו. "בפלוגת המילואים שלנו יש את כל הסוגים: איש הייטק, מאבטח, סטודנט, אנשים בכל סיטואציה בחיים ובכל מצב משפחתי. באתי ליותר מ־200 ימי מילואים כדבר מובן מאליו כי אין אפשרות אחרת".

אך גם פרט לחובה הפשוטה, הרב אנגלמן רואה צד חיובי ועמוק בשירות המילואים דווקא לבני תורה. "יש צד יותר עמוק. בצבא אתה מרגיש הזדמנות, לא בכל הסיטואציות בחיים יש מפגש כזה של אנשים. כאחד שנמצא כל החיים בישיבה, יש לך הזדמנות לראות עוד אנשים ולהיפגש איתם, לא במובן של להשפיע אלא מפגש שמחולל חידושים, צמיחה, חברויות והיכרויות נפלאות שקורות בפלוגה. מיני ישראל שהלוואי והיו לנו עוד מרחבים בחברה הישראלית שנראים ככה. ברור שאתה גם מרגיש שיש לך אחריות. אם אתה רוצה ואם לא – אתה מייצג משהו. שואלים אותך שאלות, מתעניינים. יש חברויות טובות ועמוקות ודברים קורים, לא במובן שאני סופר לכמה אנשים הנחתי תפילין, אלא שכשרואים אור של התורה משהו מוקרן ומשפיע לטובה. למדתי תוך כדי תנועה עולם שלם של משמעות ואחריות שאני אוהב אותו".

לבסוף עונה הרב אנגלמן גם לשאלה העיקרית: "לא המציאות שלי היא תביעת גיוס כלפי בני התורה שלא מתגייסים, זו המציאות של כולם. אין בגיוס שלי שום חידוש. וצריך גם להבין: הקונסטלציה שאנשים מסוימים לא מתגייסים גורמת הפסד לעולם התורה עצמו. בתי המדרש בציבור הדתי מרוויחים מהשירות הצבאי. גדלים אצלנו אנשים שלא רק יושבים בבית המדרש, ומתוך שחסידים הם תורתם מתקיימת ותורתם מתברכת. העולם של בית המדרש הוא לא רק סך שעות לימוד הגמרא. יש צד כזה, אבל יש צד עמוק יותר של איכות, של נשמה, של חיבור לסוגיות של עם ישראל וחיבור למציאות, חיבור למה שעובר על החברה. בטווח הקצר זמן חורף בישיבות נפגע, אך בטווח הרחוק זה יעשיר, יגדל וירומם את בית המדרש שלנו".

גם אם לא מסכימים עם הניתוח החינוכי של הרב אנגלמן, לטענתו הסיבה העיקרית היא גם זו הבסיסית – פיקוח נפש. "בסוף צריך להדגיש: התביעה שלנו כלפי מי שלא מתגייס היא הכי פשוטה בעולם: כשמישהו בא להרוג אותנו ואנחנו נלחמים על חיינו במובן הכי פשוט, האם אפשר לשבת בצד בזמן שאחרים זועקים לעזרה? החברים שלי לקחו אותי על אלונקה עם רסיסים ביד. חברה שלמה כאן נמצאת תחת האלונקה לבד עם רסיסים ביד וגם בלב, ציבורים שלמים ממשיכים לעשות את המובן מאליו. איך אפשר אחרת? כל הדיונים והפוליטיקה והתזמון שמדברים עליהם יותר מדי מהצד הימני של המפה חשובים כקליפת השום. אלו דברים צדדיים שאולי הם נכונים, אבל התביעה של אנשי רוח, אנשי תורה ובית מדרש, צריכה להיות מהמקום הזה. כמובן הכול בצורה מכבדת ועניינית שבאמת מעריכה את הציבור החרדי על העולם המופלא שהצליחו להקים בעשרות השנים אחרונות".

"ציון דרך לישיבות ההסדר"

הרב ישי אנגלמן (33), נשוי לצופיה ואב לארבעה, הוא בנם של מרים והרב אהרן אנגלמן, מרבני ישיבת ההסדר במעלות. הוא למד בישיבה התיכונית אורות הזורעים, ולאחר מכן בישיבת ההסדר במעלה אדומים. בשיעור ז' הוא מונה לחצר"מ, ושלוש שנים לאחר מכן, בגיל 26, מונה על ידי ראשי הישיבה הרב יצחק שילת והרב חיים סבתו לכהן כר"מ בישיבה.

"המשפחה צריכה להשתקם אחרי שנה כזאת", משתף הרב אנגלמן, ומפרט על מקומן של נשות המילואים. "נשות המילואים הן שמשלמות את המחיר הכבד ביותר, הן הגיבורות בסיפור. שבוע אחרי האירוע שלנו נשים היו צריכות לראות את הבעלים שלהן חוזרים מחופשה קצרה בשבת בבית שוב לעזה. זה לא קל. הם יותר מ־200 יום עם הילדים, צריכות להמשיך לעבוד ולתפקד יחד עם חרדות אין־סופיות לגורל יקיריהן, ואילו אנחנו עייפים ויש זמנים מעצבנים אבל בסוף יש לנו גם זמן פנוי, דיבורים וחוויות. בניגוד אלינו, שאנחנו רואים שהיום הפלנו כמה בתים, הן לא רואות הישגים ממשיים מול העיניים".

כעת נמצא הרב אנגלמן בשגרת טיפולים וביקורים. "אני לא מספיק לנשום. יש לו"ז טיפולים ובדיקות ואני מתקדם בצורה טובה. במקביל, יש ביקורים של עמותות שמגיעות, מתנדבות ומתנדבים, חברים, תלמידים ורבנים מהישיבה, כל כך הרבה רצון לסייע ולהיות איתך. היו פה אנשים שהגיעו לכמה ימים מאוסטרליה וניו יורק, מדוע הם באים דווקא לכאן? כי הם רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול. הם נמצאים במקום הנכון וחווים את הצורך לסייע, להאיר פנים ולתרום. זו הרגשה כל כך מרוממת שאנחנו חיים בחברה כזאת. חוויתי זאת בכל תקופת המילואים – מכל מקום בארץ הגיעו כדי להביא תרומות לחיילים. צריך לספר שזה העם שלנו. יש רעשי רקע, יש בעיות אמיתיות, ויש אנשים שזועקים על עוולות קיימות, לא צריך להתעלם מכך שיש דברים שלא בסדר ואפשר למחות, אבל העיקר הוא שנעצים את שיתוף הפעולה ונדע להתאחד סביבו. להשתמש בחשיבה הרציונלית שנטע בנו הקב"ה ומשותפת לכל בני האדם ולפתח יכולת לשבת, לדבר ולחשוב איך לחיות פה את החיים שלנו במדינה הזאת, גם במצב לא אידאלי.

"צריך לבנות חברה שמסוגלת להגן על עצמה תוך מוכנות לסייע זה לזה ולבנות את היחד. אפשר לפתור את רוב הבעיות ולא צריך להתמקד בקצוות ובדיבור הלא מכבד והלא ענייני. אני לא מאשים אף אחד, רק נראה שאין דרך אחרת לנהל את החיים במדינת ישראל. חלק מהדברים אפשר לפתור עכשיו, אבל ייתכן שהחברה תהיה מסוגלת להשלים את הצמיחה ולפתור חלק מהבעיות רק בעוד 50 שנה. התפקיד שלנו עכשיו הוא לאפשר לה ללכת למקומות טובים ולא חלילה להתפורר".

השינוי העמוק שכבר מתחולל, לדבריו, הוא בציונות הדתית. "באופן כללי הציבור הדתי־לאומי צריך להסתכל בגאווה - אילו אנשים ונשים גידלנו שמסוגלים להחזיק שנה שלמה שכולה טירוף. זה קשה, בפרט העולם של ישיבות ההסדר, עולם שיש לו הרבה מאוד הישגים חינוכיים בחברה הדתית־לאומית. בזכות עולם ישיבות ההסדר אדם תורני יכול לבנות חיים תורניים בחברה הישראלית. זו הצלחה מסחררת, ליצור זהות דתית עשירה שנמצאת בכל תחומי החיים ובצורה כל כך רחבה, מגוונת וגדולה – זה לא היה דבר ברור מאליו ולא מגיע בקלות. התפיסה הייתה שאנחנו יכולים להיות במקום אחד – או דתי או צבא, או עורך דין או תלמיד חכם, או מנהל בית חולים או אדם ירא שמיים שקובע עיתים לתורה ולחסד. קם עולם תורני שלם שישיבות ההסדר עיצבו וחינכו אליו עשרות אלפי בוגרים שהולכים בדרך וממלאים את החברה הישראלית בטוב, שלוחים של הקב"ה לשכלל ולפתח את העולם. הסיפור שהתחילו הרב חיים דרוקמן והרב זלמן מלמד כשהקימו את ישיבת כרם ביבנה הפך להיות דבר מובן מאליו, ואסור לנו לשכוח שזה הישג מופלא".

הרב אנגלמן נמצא כבר עם הפנים קדימה. החיים שזכה בהם מחדש משתוקקים להתמלא בתוכן רב משמעות אפילו יותר ממה שהיו קודם הפציעה. "יש לי חלום שהתחיל לקרום עור וגידים לפני המלחמה, ואולי כעת הוא יתגשם בצורה מדויקת יותר: להקים בית מדרש לר"מים. מקום שבו הר"מים לומדים, מתפתחים ומתמקצעים ביחד ודנים גם עם אנשי מקצוע שייתנו להם העשרה נוספת. ר"מ שלומד בצורה רצינית זה לא דבר מובן מאליו, כי עיקר הזמן שלו בישיבה מוקדש למסירת שיעורים ולשיחות אישיות. אבל הר"מ גם רוצה וצריך לגדול ולהיות בתנועה תמידית של חשיבה ועיסוק בסוגיות שמטרידות אותו.

"אני חולם על בית מדרש שתהיה בו איזו רוח צעירה. אנחנו נעסוק שם גם בבעיות המשותפות שאנחנו חולקים, ויש בעיות. יש צורך בריענון ומענה לשאלות שלא מספיק עסקנו בהן שמתחדשות בכל דור של תלמידים. אנחנו לא רוצים לוותר על הישן, רוצים להמשיך אותו, אבל בכל דור צריך כלים חדשים וישנן אפשרויות צמיחה חדשות, אורות חדשים. וחייבת להיות תנועה מתמדת והתפתחות כדי להשפיע ולגעת באנשים שמגיעים לישיבות, גם בקרב אלו שיגיעו בעוד 10 שנים. לא רק מענה על הסוגיות הבוערות אתמול אלא גם על המחר. להרים תורה שבאמת תתכתב עם המקום שבו נמצאים בני האדם שאתה עומד מולם".

לסיום מבקש הרב אנגלמן לא לשכוח את הפצועים. "אני משתקם בנחת, מאוד מתקדם, הקב"ה נתן לי את ההזדמנות להמשיך להיות בריא. הייתי בטיפול נמרץ ובניסי ניסים אני נראה ככה, אבל צריך לזכור שיש רבים שניצלו אבל השיקום שלהם קשה הרבה יותר. זו מלחמה שהם ימשיכו להילחם אותה כל החיים, סבל נוראי ומוגבלויות. אנחנו כחברה צריכים להכיר את זה יותר. אני יודע על עצמי שעד הפציעה זה לא היה לי מספיק מול העיניים, וזה תיקון שאנחנו כחברה צריכים לעשות. להכיר יותר, להוקיר יותר".