מול פני הרוע

מלחמה, כמו כל מצב קצה בחיים, היא הזדמנות לבירור עמוק של מערכת הערכים העומדת בתשתית חייו של אדם. וכאשר מדובר במלחמה של עם הנושא על גבו היסטוריה של אלפי שנים וגם סובל מאיבה רבת שנים, הבירור הזה נושא בחובו משמעות אוניברסלית החורגת מן המשמעות הלאומית הפרטיקולרית.

מכאן הפשר להתפרצות המורסה האנטישמית העכורה בקרב אומות העולם ומכאן גם גילויי השנאה העצמית האוטו־אנטישמית של יהודים שונים; אנשי צבא לשעבר, סופרים, יוצרים ועוד, שאינם מהססים להוציא את דיבת ישראל רעה בפני העולם.

מן הצד שני – זוהי גם שעתם היפה של גיבורי תרבות בקרב אומות העולם, היודעים את האמת ומוכנים להגן עליה ועל ישראל בכל מחיר. גיבור כזה הוא הסופר והעיתונאי הבריטי, חסיד אומות העולם, דאגלס מארי. ציטטתי לא פעם מתוך שיחותיו הרבות במהלך המלחמה, שיחות שבהן הוא נאבק על הצדק ועל המוסר, למען העם היהודי. לפני כמה שבועות, בשיחה קצרה אך חשובה במיוחד, הוא אמר את הדברים האלה (תרגום לעברית: אליזבט רימיני):

"לכל עידן יש את האנטישמיות שלו. אנטישמיות היא כידוע וירוס משנה צורה. לפעמים בעבר, אנשים שנאו יהודים בגלל דתם. ואז כשלא יכולת לשנוא אנשים בגלל דתם, אנשים שנאו את היהודים בגלל הגזע שלהם. ואז, כשאסור היה לשנוא אנשים בגלל הגזע שלהם, יכולת לשנוא את היהודים על שהקימו מדינה והגנו עליה. זהו האתגר הנצחי לעם היהודי.

"גרגור פון רצורי (סופר גרמני, חיבר את הספר "זיכרונות של אנטישמי", ל"ל), בין היתר הראה לנו את זה. זה האתגר שלהם להיות שנואים על היותם עניים ועל היותם עשירים. על השתלבותם ועל כך שלא השתלבו. על היותם חסרי מדינה, זכרו, 'קוסמופוליטיים חסרי רחמים', וגם על כך שיש להם מדינה. אבל זה לא רק אתגר ליהודים. זה אתגר לכולנו. כפי שכתב וסילי גרוסמן (סופר יהודי־רוסי, ל"ל) בעומק מרכזה של יצירת המופת שלו 'החיים והגורל', ואני מצטט: "אנטישמיות היא תמיד אמצעי ולא מטרה. זהו מדד לסתירות שטרם נפתרו. היא מהווה מראה לכשלים של יחידים, מבנים חברתיים ומערכות מדינה. ספרו לי במה אתם מאשימים את היהודים, אני אגיד לכם במה אתם אשמים".

בולטים וחזקים

לאחר הצגתה ההיסטורית של האנטישמיות, פונה מארי להסברת מצב האנטישמיות בהווה: "כיום באירופה, השנאה העתיקה הזו יכולה לבוא משמאל ומימין. אנחנו צריכים להיות ערניים לזה ולעמוד כנגד זה מכל כיוון שממנו זה מגיע. כי בין הרבה דברים אחרים, כולם יודעים שאנטישמיות היא תמרור אזהרה מוקדם. כשחברה מתחילה להתמכר לפנטזיית הזוועה הפרנואידית הזו, כל שנאה אחרת באה אחריה. לנו באירופה יש חוב מיוחד להיסטוריה ולזיכרון, וחוב מיוחד ליהודים. ולא רק בגלל מה שהם סבלו ביבשת שלנו, אלא בגלל עושר התרבות, ההשכלה והאמונה שיהודים הביאו לציוויליזציה שלנו. אני אומר את זה בכנות העמוקה ביותר. ברמות התיאולוגיות העמוקות ביותר, הציוויליזציה שלנו לא יכלה להתקיים ללא העם היהודי..."

אל תקלו ראש במשפטי התמיכה הללו. יש יהודים רבים, ביניהם כאלה הנחשבים כיום לאינטלקטואלים מובילים בעולם, הוגים ואנשי רוח, שלא מסוגלים להוציא מפיהם משפטים כאלה. ולהיפך, הם מדברים על עמם בתיעוב ובבוז מופגנים. כמה טוב שקולו הצלול של מארי נשמע ברמה בעולם ומעניק לנו גיבוי ותמיכה שלא יסולאו בפז. ומארי, כאדם בעל ישרות והבנה מעמיקה במציאות הגאו־פוליטית העולמית, יודע שישראל לא נלחמת רק את מלחמתה הלאומית הפרטית אלא את מלחמתה של הציוויליזציה האנושית כולה:

"ישראל יודעת על מה היא נלחמת. והיא יודעת שהיא נלחמת לא רק על הישרדותה, אלא על ההישרדות של כולנו. כשישראל מותקפת, היא עומדת על שלה. כשישראלים מותקפים בצורה הכי ברברית, הם לא מתבלבלים ותוהים מה לעשות, הם נלחמים. כי – ואני אסיים בזה – בין בספרד במאה ה־15, באירופה במאה ה־20 ובין בעולם הערבי במשך מאות שנים, מצבם של היהודים תמיד היה המסוכן ביותר כאשר היהודים היו בולטים וחלשים.

"מכיוון שחוסר בולטות לא נראה אפשרי לעם היהודי – תודה לאל – זה משאיר רק אפשרות אחת: בולטים וחזקים. ולא רק ישראל צריכה לעקוב אחר המודל הזה, אלא גם אנחנו – בולטים, חזקים, מאוחדים ונחושים".

עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן

פרשת בלק היא רגע תנ"כי מזוקק של מפגש עם האנטישמיות האולטימטיבית: מלך מואב, שאיננו מאוים באופן אישי מעם ישראל, משתף פעולה עם קוסם־מכשף, בן־בלי־עם, שאין לו שום סכסוך מקומי עם ישראל, ושניהם יחד מבקשים להגיע לפתרון הסופי, פתרון בעיית היהודים באופן שורשי ומוחלט. לא במקרה שמות שני הטיפוסים האלה מרכיבים יחד את שם האויב האולטימטיבי של ישראל – עמלק (=בלעם־בלק), שאת זכרו אנו מצווים למחות. מברכותיו של בלעם הרשע אנו מבינים מה הייתה כוונתו הזדונית בקללות שאליהן התכוון מלכתחילה.

בשיחתו לפרשת בלק, נגע הרב יונתן זקס זצ"ל בסוגיית האנטישמיות דרך פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין, "העמק דבר", על ברכת בלעם: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט): "הנצי"ב פירש כך: כל עם אחר, כשיצא לגלות ונטמע בתרבות השלטת, זכו בניו ליחס של התקבלות וכבוד. אך ליהודים קרה בגלות ההפך. כששמרו אמונים לתורתם ולאורח חייהם, הצליחו לחיות בשלום עם שכניהם הגויים. אך כשניסו להיטמע בהם – מצאו את עצמם שנואים ונרדפים. הנצי"ב קורא אפוא את הפסוק כך: "עם ישראל, כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם, ישכון במנוחה ובכבוד; ...ובגוים, כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם, לא יתחשב: אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם".

על דברי הנצי"ב הוסיף הרב זקס: "פירוש זה הולם היטב את זמנו ומקומו, רוסיה ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה. יהודים רבים התבוללו אז, וחלקם התנצרו, אך האנטישמיות לא נעלמה אלא החריפה, וב־1881 התפרצה בגל פוגרומים רצחני שהשתולל ביותר ממאה עיירות. מאימת האנטישמיות הגוברת ברחו מרוסיה למערב בין שלושה לחמישה מיליוני יהודים... התבוללות אינה תרופה לאנטישמיות. אם אנשים אינם אוהבים אותך בגלל מה שאתה, הם לא יאהבו אותך יותר כשתעמיד פנים שאתה מה שאינך" ("רעיונות משני־חיים" עמ' 186–187).

נדמה לי שדבריו של המועמד לנשיאות ארה"ב דונלד טראמפ, לעם האמריקני, זמן קצר לאחר ניסיון ההתנקשות בו בתחילת השבוע, יכולים לשמש מצפן לכולנו, כהמשך לדבריו של דאגלס מארי: "תודה לכולם על המחשבות והתפילות, משום שזה היה אלוהים בלבד שמנע את הגרוע מכול. אנו לא נפחד, ובמקום זאת נישאר נחושים באמונה שלנו ונתריס מול פני הרוע... ברגע זה, חשוב שנישאר מאוחדים ונראה את האופי האמיתי שלנו כאמריקנים, נישאר חזקים ונחושים ולא נאפשר לרוע לנצח. אני באמת אוהב את המדינה שלנו ואוהב את כולכם..."

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר