בלילה שבין רביעי לחמישי השבוע, זכיתי להיות שותפה לרגע היסטורי: הרגע בו מליאת הכנסת הצביעה ברוב גדול בעד "התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן".
היה זה רגע שביטא את ההתפכחות הלאומית הרחבה מרעיון הבלהות של "שתי מדינות לשני עמים" – רעיון שלאורך שנים עמלו תועמלני השמאל להכניס לנו עמוק לתוך הורידים, ולצבוע בצבעים ורודים, להטמיע בשיח כרעיון מתקבל-על-הדעת, לנרמל ולעטוף בעטיפות צלופן שתסתיר את האימה ואת חוסר הצדק שמאחוריו, ואף להוקיע כ"הזוי" ו"משיחי" כל מי שהעז להתנגד אליו.
מול מכונת התעמולה השיטתית ורבת-הכח של השמאל, קרסו לאורך השנים גם רבים ממעוזי הימין, עד שהגענו, לפני כעשרים ושבע שנים, למצב המביש בו אצבעות חברי כנסת מהליכוד הצביעו בעד מסירת רוב חלקי עיר האבות חברון לרב-המרצחים ערפאת, ולפני כעשרים שנה, למעמד ההצבעה המזעזע בו חברי כנסת מהמחנה הלאומי הצביעו אפילו בעד עקירת ישובים בארץ ישראל. היו אלה רגעי שפל בהיסטוריה של עם ישראל, שיזכרו לדיראון עולם.
לא עוד. התפכחנו. זה אמנם עלה לנו בהרבה מאד דם ודמעות, אבל התפכחנו. יאמר לזכותנו: ההתפכחות הראשונה באה לידי ביטוי עוד לפני טבח שמיני-עצרת (השביעי באוקטובר), כאשר לפני כשנה וחצי הצביעה מליאת הכנסת בעד חוק ביטול ההתנתקות בצפון השומרון. היתה זו הפעם הראשונה בה החליטה הכנסת – כנציגת העם בישראל – להחזיר את גלגל הנסיגות לאחור, או יותר נכון: לחזור ולהניע את ההיסטוריה היהודית קדימה במעלה ההר, במקום לדרדר אותה במורד אל התהום.
והנה השבוע, זכינו להצבעה שניה כזו: הצבעה המביעה התנגדות נחרצת לריבונות זרה כלשהי בארצנו. כי לנו לנו ארץ זו, או כמו שאמרו כלב ויהושע בשובם מתור הארץ בימים אלה ממש לפני אלפי שנים: "טובה הארץ מאד מאד". אז הם היו מיעוט. היום – אנחנו הרוב.
להצבעה ההיסטורית הזו, פרי יוזמת שדולת א"י בכנסת, יחד עם חברי הכנסת זאב אלקין ומשה סלומון, לא היו מתנגדים, מלבד חברי הכנסת הערבים. גם חברי הכנסת שלא הצביעו בעדה, העדיפו לא להצביע נגדה. יותר מכך: גם חברי כנסת שאינם מתוייגים כ"ימין" – הצביעו בעדה. הבחירה הזו שלהם היא אולי הסימן המובהק ביותר לכך שההחלטה מבטאת את רצון העם באמת, ושנבחריו מבינים זאת ופועלים בהתאם.
שבוע בדיוק מרגע קבלת ההחלטה ההיסטורית במליאת הכנסת, ינאם ראש הממשלה שלנו במליאת הקונגרס בארה"ב. כמה טוב שהוא יגיע לשם כשמאחוריו החלטה נחושה וחד משמעית כזו של עם ישראל, באמצעות נציגיו בכנסת: המסר החד-משמעי, שהארץ הזו היא ארצנו, ואין עם כובש בארצו.
המסר של הלקח ההיסטורי מאירועי השביעי באוקטובר, ולפיו כל פיסת ארץ שתועבר לאויבינו תשמש כבסיס של טרור מסוכן ואכזרי נגדנו, ולמעשה נגד העולם החופשי כולו. וההבהרה שאין מה לדבר אתנו על "רעיון המדינה הפלסטינית" משום שעצם קידומו של הרעיון הזה הוא פרס לטרור – כל אלה יגיעו יחד עם ראש הממשלה אל אולם הנאומים בקונגרס, וטוב שכך.
כמה חשוב גם, שההחלטה התקבלה בלילה שבין רביעי לחמישי: יומיים בלבד לפני הפרסום הצפוי (היום) של עמדת בית הדין הבינלאומי בהאג, בשאלת המשמעות החוקית של החזקת מדינת ישראל בשטחי יהודה ושומרון. כותרות העיתונים מנבאות עמדה "משפטית" שתהיה "בין רעה מאד לנוראה ואיומה", כזו שעלולה לשמש בסיס להחלטות אופרטיביות מסוכנות כנגדנו. דוקא משום כך, חשוב שיומיים קודם לכן קמנו והבענו את עמדתנו הנחרצת, והמאוחדת, הן לעצמנו, והן לעולם כולו.
האמת היא שזכותנו ההיסטורית, הדתית, והמדינית על ארץ ישראל כולה הוכרה גם במשפט הבינלאומי, החל מהצהרת בלפור, המשך בהחלטות ועידת סן רמו, בכתב המנדט שניתן לבריטניה ע"י חבר הלאומים, והמשך בסעיף 80 לאמנת-היסוד של האו"ם. מי שירצה לכפור בזכות הזו – ימצא את עצמו כופר בכל אלה, אבל נסיון העבר מוכיח שהמוסדות הבינלאומיים השונים אינם בוחלים גם בהכחשת היסטוריה. לכן, הבסיס חייב להיות עמדתנו-שלנו, וזו הובעה השבוע באופן חד וברור.
"הנה עם יצא ממצרים" – אומר בפרשתנו בלק בן ציפור. ואולם בלעם, בעל-כרחו, מוצא את עצמו מעיר לבלק: "א-ל מוציאו ממצרים" הוא מתקן אותו, ורש"י מבהיר: "אתה אמרת "הנה עם יצא ממצרים", לא יצא מעצמו, אלא האלוקים הוציאם!" אל תתכחש למציאות, אומר בלעם לבלק שוב ושוב לאורך כל הפרשה כולה. אל תתעלם מהעובדות. אף אנו נידרש, כבר היום, וביתר שאת גם בהמשך, להבהיר לכל מי שירצה לטעון שאנו כובשים בארצנו: אל תתעלמו מעובדות! אין דבר כזה עם כובש בארצו. וגם אין דבר כזה עם פלסטיני.
העמדה החד-משמעית הזו של הכנסת, של העם בישראל, תאפשר לנו, ואף תחייב אותנו, לקדם בהמשך צעדים שיבטיחו שמדינה פלסטינית אכן לא תוכל לקום. לאחר שקבענו, כולנו יחד, ש"הקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל תהווה סכנה קיומית למדינת ישראל ולאזרחיה" – נהיה חייבים למנוע בכל דרך את הקמתה, וממילא אלה שמנסים להכריע אותנו ולכפות עלינו צעד מסוכן כזה באמצעות טרור מדיני ומשפטי, ימצאו אותנו נוקטים בצעדים הפוכים לחלוטין: החל מהתיישבות בכל מרחבי ארצנו, המשך במניעה נחושה של השתלטות עוינת עליה, וכלה, בע"ה, גם בהחלת ריבונות.
כן, ריבונות עשויה להיות התשובה הברורה שמסכלת את הטענות לפיהן אנו מתנהלים באזורי יו"ש בניגוד ל"דיני הכיבוש". שכן טענות אלה מתאפשרות אך ורק משום שלאורך שנים רבות כל כך נמנענו מלהגדיר את מעמדנו באזורים אלה כבעלי-הבית, בדיוק כפי שאנו בעלי הבית בחבלי הארץ עליהם החלנו את ריבונותנו עם קום המדינה. תשע עשרה שנים בלבד של כיבוש ירדני מפרידות בין חברון, העיר העברית הראשונה בהיסטוריה - לתל אביב, המתהדרת אף היא באותו כינוי, בין בית לחם שביהודה לבית לחם הגלילית, בין עמק דותן לעמק יזרעאל, בין בקעת הירדן לבקעת ארבל, בין הר ברכה להר הכרמל.
כל האתרים הללו כולם, נושאים שמות שמהדהדים לנו את פסוקי התנ"ך, ואת ההיסטוריה היהודית של הארץ הזו, כולה, על שני חלקיה: החלק שזכה לריבונות ישראלית עם קום המדינה, והחלק שטרם זכה לה. ועתה, אחרי שהבהרנו פה-אחד שאנו מתנגדים התנגדות נחרצת לריבונות זרה על חבלי ארץ אלה, ורואים בה סכנה קיומית - עלינו להתקדם לקראת הצעד הנוסף והמתבקש: החלת ריבונותנו-שלנו עליה.
מן הראוי היה שנעשה זאת בכל מקרה, אך הדבר מתבקש שבעתיים כמענה חיוני להחלטות שמטרתן לא רק לסמן אותנו ככובשים בארצנו, אלא גם להעניש אותנו ולפגוע בנו בשל ה"כיבוש" הזה. אין עם כובש בארצו – אמרנו כבר שוב ושוב, וקרבה העת שיהא עלינו לבטא עמדה זו גם במעשים ולא רק בדיבורים.
"כרע שכב כארי, וכלביא מי יקימנו" – מברך בלעם את עם ישראל בעל-כרחו, ורש"י מפרש: "יתישבו בארצם בכח ובגבורה". כאשר ישראל יודעים שהארץ הזו היא ארצם, אזי הם מוצאים בעצמם גם כח וגם גבורה לשבת בה, ליישב אותה, ישיבה של "מי יקימנו".