שמות החודשים שאנו משתמשים בהם כיום אינם עבריים במקורם, אלא שמות בבליים, שהרי השמות העבריים של החודשים הם "ירח האיתנים" (תשרי), "בול" (חשוון), וכדו'.
בשמות הבבליים החלו להשתמש רק כשיהודים עלו מבבל לארץ ישראל בבית שני. גם שמו של חודש תמוז בבלי ומהווה שם של עבודה זרה, כמפורש בספר יחזקאל (ח, ז-טו), שם ישנה נבואה קשה בה יחזקאל נוכח לראות פולחן של עבודות זרות המתרחש ע"י יהודים בבית המקדש עצמו. אחת מהן זו עבודת "התמוז", בה נשים יושבות ומבכות את התמוז – פסל חלול עם עיניים מעופרת שהנשים היו מדליקות אש בתוכו שהתיכה את העופרת, ובכך נראה היה שהפסל בוכה ומתחנן לקרבן (כך לפי חלק מהפרשנים). הרעיון המשותף לכל הפירושים לע"ז זו זהה – עבודה זרה המעצימה את הבכי ואת הכאב, את הייאוש ואת הדיכאון.
להבדיל בין טמא לטהור, גם אנו בוכים ומתאבלים בחודש תמוז, למשך תקופה ארוכה של שלושה שבועות המסתיימים בתשעה באב. ישנו בכי וצער עצום על הצרות והאסונות שפקדו את עמנו במהלך ההיסטוריה, ומחלקן אנו סובלים עד עצם היום הזה. אולם שישנו פער תהומי בין הבכי של אותם עובדי ע"ז ובין הבכי שלנו. בתור אנשים כופרים, הם רואים את הבכי כעובדה מוגמרת שלא ניתן לבטל אותה, והיא מקובעת כפסל שלא משתנה לעולם. אלו עובדי ע"ז - בוכים והולכים ללא כל תוחלת ותקווה, ובסיום הפולחן נפרדים לדרכם עד לבכי הבא.
שיטה זו לא הסתיימה עם תרבות בבל, אלא המשיכה גם בתרבות יון. האליל "תמוז" התחלף במושג "טרגדיה", לפיו ישנם יצרים אנושיים בלתי נשלטים (גאווה, תשוקה, ושנאה), הגורמים למשברים רבים, ומסתיימים באסון צפוי מראש. וכך גם בדורות היותר מאוחרים, תפיסה רקובה זו עומדת ביסוד שיטתו של פרוייד.
תפיסות אלו, המדגישות את צד החיסרון והרע הבלתי-נמנע בעולם, הן מהמנוגדות ביותר לדרך התורה. לפיהן, בעולם ובאדם יש רע שלא ניתן לתיקון, משמע כי אין השגחה ואין צדק בעולם. על כן אין סיבה להתאמץ, ואין טעם לשאוף למציאות טובה יותר. רק "אכול ושתה כי מחר נמות".
בעם ישראל הייחס לבכי הינו קוטבי לחלוטין. יש מקום לבכי, אך הוא תמיד מוגבל בזמן – אסור להתאבל יותר מדאי בהלכה. נוסף על כך, הבכי לעולם אינו עומד כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי לתיקון ולהתעלות – חזרה בתשובה ושיפור המעשים. על כן מיד לאחר שלוש שבתות של 'פורענות' ישנן שבע שבתות של נחמה ותקווה. הכול נובע מתוך תפיסה אמונית אופטימית לפיה "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ואף העונשים הקשים והחמורים מגיעים כתוכחה של אב לבנו אהובו המאמין ורוצה בתיקונו.
גם בימינו, לדאבוננו ישנם חלקים בעמנו הממשיכים לבכות את התמוז. תפיסות אלו הורסות את כל החברה הישראלית בכל המישורים כולם. מבכירים במערכת הפוליטית והצבאית הטוענים שלא ניתן להכריע את האויב ("החמאס זהו רעיון שלא ניתן למחוק"), ועד פסיכולוגים ואנשי חינוך הטוענים שיש שנולדים עם נטיות פסולות שאינן ניתנות לתיקון וצריך "להכיל" אותם.
בשנה זו עם ישראל, ובראשם חיילינו הגיבורים, הוכיח לעצמו ולכל העולם שכאשר מגיעים מתוך אמונה גדולה, ניתן לעשות את הבלתי אפשרי. ואף שהשנה התחילה מתוך בכי וצער גדול, עם ישראל בסייעתא דשמיא גדולה ובאמונה אדירה הפך בכי זה למקור של גבורה, של נקמה באויב ושל חיסול הרוע מהעולם.
אנו חייבים להמשיך להפיח אמונה ותקווה בעם, לא לתת לתפיסות של בכי מוגזם ומוחלט ושל כפירה לחלחל בתוכנו. וכך נזכה להשלים את המשימות הלאומיות והפרטיות העומדות לפנינו, ויתקיים בנו מאמר הכתוב (ירמיהו לא, יב): "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם".
הכותב הוא ראש בית המדרש ור"מ בישיבת ההסדר 'אור וישועה' חיפה