מטוסי חיל האוויר הישראלי עושים דרכם לתימן לפעילות מבצעית, כחלק מהמלחמה באוייב המר ביותר של מדינת ישראל, הפועל לערער את היציבות במזרח התיכון כחלק מהתוכנית להשמיד את מדינת ישראל.
זה מה שקרה – לא השבוע, אלא לפני 60 שנה בדיוק. במבצע שקיבל את השם 'מבצע רוטב', ובהמשך 'מבצע דורבן', שבה מדינת ישראל סייעה לשליטי תימן המודחים מול האוייב המשותף שזמם להשמיד את מדינת ישראל – הנשיא המצרי גמאל עבדול נאצר.
ההתחלה היתה בספטמבר 1962, עם מותו של שליט תימן האימאם אחמד. את מקומו ירש בנו, האימאם באדר. אולם קבוצת קצינים זוטרים בצבא התימני קשרה קשר לתפוס את השלטון. הם עלו בטנקים על תחנת השידור בעיר הבירה צנעא ולאחר קרב קצר תפסו את השלטון והכריזו על הקמת רפובליקה תימנית.
ראשי הקושרים פנו בבקשת סיוע לנשיא המצרי גמאל עבד אל-נאצר. נאצר, שביקש להשפיע על כל המזרח התיכון, תמך ב"רפובליקה העממית" של תימן ושלח לשם רבבות חיילים. הנכונות המצרית לסייע לשלטון החדש השתלבה במדיניות המצרית הכוללת לטיפוח תנועות מחתרת מהפכניות בארצות ערב, כפי שתיאר נאצר בספרו "הפילוסופיה של המהפכה". כך החלה הנוכחות הצבאית המצרית בתימן. בסוף שנת 1962 כבר היו בתימן 20,000 חיילים מצריים. הכוחות המלוכניים נסוגו להרים וניהלו קרבות מול הכוח הרפובליקני העדיף.
המלוכנים אשר ניצבו מול הצבא המצרי וחיפשו מקורות נשק וסיוע ובאופן טבעי פנו לאוייב של מצרים – מדינת ישראל. בדצמבר 1963 פגש מנכ"ל משרד החוץ יעקב הרצוג את שר האוצר של אל-בדר, יחיא אל-חרסי, בלונדון. השר ביקש סיוע מישראל, ואף ביקר בישראל ב-20 בדצמבר. בפגישה עם שרת החוץ גולדה מאיר סוכם כי ישראל תסייע לתימן בכמה מישורים, בהם מדיני והסברתי – וגם בסיוע בנשק. בתמורה התחייבו המלוכנים כי במידה ויעלה בידם לבסס שליטה על הממלכה, תכיר ממלכת תימן בישראל.
פגישה נוספת של הרצוג בפברואר 1964 היתה עם עבד אל-רחמן, דודו של האימאם ששימש כשליחו בלונדון. בתיאום עם הבריטים, בעזרת שני קצינים בריטים שביקרו בישראל בפברואר 1964, התברר כי הבעיה של המלוכנים היא שקווי האספקה המלוכנים לא הצליחו לספק סיוע לכוחות הנסיך עבדאללה בן חסן, שפעלו כ-30 ק"מ ממזרח לצנעא. לדעתם הדרך היחידה לסייע להם הייתה בהצנחת סיוע מוטס.
מדינת ישראל נרתמה למשימה. זו היתה הזדמנות לפרוץ את חומת האיבה הערבית וניסיון לכונן קשרים עם יורש שלטון במדינה מוסלמית.
ניסיון זה עלה בקנה אחד עם ההשקפה שרווחה אז בצה"ל, כי ככל שתלך ותעמיק המעורבות המצרית בתימן תוך ריתוק כוחות הולכים וגדלים של הצבא המצרי שם, יפחתו הסיכויים ותפחת יכולתו של הצבא המצרי לפתוח במלחמה נגד ישראל. זה הרקע למבצעי 'רוטב' ו'דורבן' שבא בעקבותיו.
במקביל לתיאום הפרטים עם הבריטים חיל האוויר קידם הכנות משלו. מפקד חיל האוויר עזר ויצמן שלח את סא"ל זאב לירון שעבר הכשרה לשם כך במוסד, לבדוק מקרוב את השטח בתימן ולחוות את דעתו בפני ויצמן דרך מאיר עמית. לירון חזר מתימן כשחלק ממסעו עשה על גבי גמל, עם המלצה חד משמעית לבצע את התוכנית.
חיל האוויר החל באימונים בהצנחת מטענים שנערכו בחולות פלמחים באמצעות מטוסי 'סטרטוקרוזר', מטוס התובלה הכבד ביותר של חיל האוויר הישראלי באותן שנים.
הטיסה הראשונה יצאה בחול המועד פסח תשכ"ד, 31 במרץ 1964. מטוס סטרטוקרוזר בודד המריא למשימתו מבסיס תל נוף, כשהוא עמוס בכלי-נשק, תחמושת וציוד רפואי. המטוס טס לתימן בשעות הלילה לאורך חופי סעודיה. ב-12 הארגזים שהוצנחו היו 180 רובים, 34 אלף כדורים 7.92 מ"מ, 17 אלף כדורים 0.303, 72 פגזים לתותח 6 ליטראות, 150 פאונד חומר נפץ פלסטי, דואר לשכירי החרב, עיתונים אנגליים ובקבוק וויסקי. הכמויות לא היו גדולות, אבל להצנחה עצמה היה אפקט מחשמל: הופעה נראית בעין של בעל ברית עוצמתי ששולח סיוע מהשמיים. לאחר שהצניח את הציוד המשיך המטוס לג'יבוטי, שהייתה אז תחת שלטון צרפתי, חנה שם לתדלוק, וחזר לישראל.
הביטחון שצבר הצוות כתוצאה מהצלחת הטיסה הראשונה, היווה בסיס לסדרה של טיסות נוספות. המתאם האנגלי טוני בויל הודיע כי המלוכנים שאבו עידוד רב מן הנשק והתחמושת שהוצנחו עבורם וכי הם מבקשים ציוד נוסף.
אור לט"ז בסיוון תשכ"ד, 26 במאי 1964, המריא הסטרטוקרוזר לדרכו בשנית. הדרך אל היעד עברה גם הפעם ללא אירועים מיוחדים.
בטיסה השישית, עלה רעיון יצירתי במוחו של המתאם הבריטי, טוני בויל: שמטוסי חיל האוויר הישראלי יפציצו את שדה התעופה של צנעא. מפקד חיל האוויר עזר ויצמן הסכים לבצע זאת, אך ראש הממשלה לוי אשכול אסר על כך.
בליל ה-5 במאי 1966 בוצעה ההצנחה האחרונה. בסך הכל, בוצעו 14 טיסות במסגרת מבצעי "רוטב" ו"דורבן".
למרות הנוכחות המצרית הגדולה בתימן, לא נוצר מגע עם המצרים או עם מטוסי חיל-האוויר המצרי, למעט פעם אחת. באחת הטיסות קיבלו הטייסים הודעה על מיגים מצריים באוויר בדרכם אליהם. המטוס צלל בחריפות והצליח להתחמק מהמיגים.
סופו של דבר לא הצליחה ישראל לסייע למלוכנים בתימן לחזור לשלטון. היא שלחה להם ציוד ישן – כלי נשק, מכשירי אלחוט וציוד רפואי – שהוצא ממחסני צה"ל. מצד שני, היא האריכה את המלחמה בתימן וריתקה בכך את הצבא המצרי.
בשנת 1965 לחמו בתימן יותר משישים אלף חיילים מצרים, שליש מצבאו של נאצר. גם בימי מלחמת ששת הימים היו בתימן יותר משלוש דיוויזיות מצריות, שלא השתתפו במלחמה נגד ישראל. אבל בסופו של דבר נאלץ בנו של האימאם לברוח לבריטניה, והרפובליקנים השתלטו על תימן. האירוע הזה, והתבוסה המצרית במלחמת ששת הימים, הביאו את נאצר להחלטה להוציא את כוחותיו מתימן במהלך שנת 1968.