רס"ן אלמוג חיים תירם, מ"פ חרמש בגדוד 121 הפועל במרחב נצרים, משוחח עם ערוץ 7 על הלחימה המתמשכת ועל המוטיבציה הגבוהה של הלוחמים.
"אנחנו כבר תקופה נמצאים במרחב נצרים. הגדוד הוקפץ בפעם השלישית מה-7 באוקטובר. אנחנו בעיקר משמידים תשתיות אויב ומחבלים בכל המרחב ומעמיקים את ההישג של צה"ל", אומר תירם.
הוא מציין שאין שום תחושת תסכול או הרגשה שצה"ל הלך לאחור כשלא פעל באזורים מסוימים. "במשימה שלי, אני לא מרגיש כך, כי אני אף פעם לא הולך אחורה אלא רק קדימה. אנחנו מרחבים את ההישגים, כדי שלבאים אחרינו יהיה הרבה יותר נוח וקל".
גם הסרטונים של חמאס שמראים מדי פעם פגיעות בצה"ל אינם שוברים את רוחו ויש לו גם תשובה אליהם. "בעיני זו מלחמה פסיכולוגית. אין ספק שבמלחמה יש פצועים, אמרתי לחיילים שלי בתחילת המערכה שנעשה את המקסימום שלנו וננסה להימנע מפציעות. אנחנו כפלוגה חווינו אובדן של הסמ"פ וסמל המחלקה שלי שנהרגו לפני כשבוע וחצי וגם פצועים. אבל זה קורה אחת לזמן מה. אם אנחנו היינו מצלמים כל הרוג ופצוע שלהם - כנראה שלא היה מקום ברשת".
"אנחנו עושים חשיבה לפני כל משימה. יש לי אחריות כמ"פ ואני רוצה לדעת שכל משימה שאליה אני לוקח את החיילים שלי החלטתי לגביה שהיא הדרך הנכונה. שגם אם יהיו פצועים אני יודע לומר לעצמי שעשיתי הכל כדי למנוע את זה", מדגיש תירם.
הוא מציין עוד כי "האויב פחדן ואני יכול לומר זאת בוודאות. פעמים רבות הוא שולח אנשים חפים מפשע על מנת לבדוק אותנו. אנחנו מרגישים שהאויב נסוג לאחור והעוצמה של צה"ל הרתיעה אותו".
גם השיח סביב עסקה קרובה לא מסיר מבחינתו את ההתמקדות במטרה. "בכל פעם אמרו לנו שהנה יש עסקה או הפסקת אש. מבחינתנו, עד הרגע האחרון נבצע כל משימה שיגידו לנו, אם זה לטהר בית או להרוג אויב או לחסל תשתיות טרור. נשמח שכולם יחזרו הביתה אבל בתור מ"פ כל עוד אנחנו בלחימה נתרכז בה. כשנקבל פקודה על הפסקת אש נדע גם כן מה לעשות".
הוא מביע הערכה רבה לחיילי המילואים שדבקים במטרה. "אנחנו לא שוכחים וכל פעם שאנחנו נכנסים זה מתוך יישוב שספג מכה ב-7 באוקטובר. גם אם מישהו לרגע שכח, הוא נותן מבט לשמאל או לימין, ומבין עבור מה אנחנו נלחמים".
"אין ספק שכל הקפצה היא שונה ומאתגרת. אם אנשים לא היו מבינים את החשיבות הם פשוט לא היו מגיעים. לחיילים רבים אנחנו צריכים לתפור להם את החליפות שלהם, על מנת שלא יאבדו את העבודה שלהם, אבל עדיין יוכלו לשרת ולתת מיצמם. זה מאתגר ויוצא לי לדבר פעמים רבות עם הבוס, עם האוניברסיטה ועם המשפחה על מנת שאדע שאני מקבל חייל מפוקס שלא יפחד ולא יחשוש משום דבר בעורף".
והערכה גדולה עוד יותר הוא חש לאשתו ולנשות המילואימניקים בכלל. "אני נשוי לסער ויש לי ילדה בת וארבעה ואחת נוספת בדרך. תמיד אני אומר שאם אני לא אגיע איך אצפה שהחיילים שלי יגיעו. קשה היה לי להשאיר ככה את אשתי ואני מתנצל על זה ותמיד אני אומר לה שהיא גיבורה. נשות המילואימניקים הן הגיבורות שלנו ולהן מגיע התודה. בלעדיהן לא היינו מצליחים לעשות את מה שאנחנו עושים".